עיתון הארץ מתיימר לספק עניין לאנשים חושבים. זאת אמנם סיסמת פרסום (סלוגן בעברית עכשווית) יומרנית שהפכה למחייבת. למדור התרבות בעיתון הזה יש מעמד יוקרתי בעיני קוראי העיתון הנאמנים, ולא מעט בזכות עורך המדור בני ציפר, שהיום מגדיר את עצמו ליצן מטומטם.
הארץ במהדורתו המודפסת התקבע בתודעה כעיתון רציני ואמין, שנקרא ע"י האליטה הדעתנית והליברלית שמזוהה ומוגדרת כאשכנזית. קוראיו ממוצא מזרחי הם בדרך כלל משכילים חילוניים המתויגים ע"י החברה המזרחית העממית "כמשתכנזים", דהיינו ככאלה "שבגדו ונטשו" כשאמצו לעצמם את תרבות המערב החילונית ליברלית.
בעיניים הצבריות והאשכנזיות שלי, כבן לחלוצים שהיגרו לכאן מרצונם החופשי עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת, להבדיל "מהאחרים" אשכנזים ומזרחיים, שהגיעו לכאן לאחר מלחמת העולם השנייה, "ומוכתמים" כפליטים מגורשים. בעיניים המשוחדות שלי, עיתון הארץ, בעיקר בגלל ראשוניותו ועברו, מייצג את ארץ ישראל הוותיקה הראשונית החולמת והמתפכחת לאיטה. קוראי הארץ העכשוויים מייצגים לכן, את מאמצי, נאמני וממשיכי הרוח ההיא, והם אליטה ישראלית טבעית איכותית ותרבותית, בעיני עצמם וכנראה גם בעיניהם של "האחרים", ואת זה לא ניתן לגזול מהם באמצעים מלאכותיים, כוחניים פוליטיים או מתלהמים.
בשנים האחרונות הוכרזה בישראל "מלחמת תרבות", מאבק בין "האליטות החדשות" בעיני עצמן נגד "האליטות הישנות," שמתויגות ככאלה על ידי "האליטות החדשות". אלא שהרקע למלחמה הזאת אינו תרבותי, הוא בעיקרו פוליטי ולאומי ומידה רבה לאומני. והוא נובע ממחלוקת עבר אידאולוגית מתמשכת מזה כמה דורות, על גבולות הארץ ועל ההתייחסות לערבים.
אפשר למצות את המחלוקת המתמשכת למאבק בין הנכונים להתפשר מול המסרבים להתפשר בטענה שאין בכך תועלת. עיתון הארץ הפך לראש החץ נושא הדגל של הנכונים להתפשר.
על עגלת המאבק הזה קפצו "טרמפיסטים" שמאמינים ומקוים שדרך המאבק התרבותי בין האליטות וניצחון "האליטה החדשה," הם יצליחו להכריע גם את המאבק הפוליטי לטובת הסירוב להתפשר.
דהצרה היא, שהסתת המאבק לתחום התרבותי היא כזריית חול בעיניים, היא ראייה עקומה מטושטשת של המציאות. מה שכנראה יקבע כאן את כוון ההתפתחויות הלאומיות, אלה לא היהודים ולא האליטות אלא בעיקר הגויים בעולם המערבי. כשמתרחשת מלחמה כולל מלחמת תרבות, נפתחות הזדמנויות, ותמיד ימצאו כאלה שיבחינו בכך וימהרו לנסות לנצלן.
בני ציפר כנראה חשב שהוא מזהה הזדמנות כזאת, בני ציפר כמזוהה עם עיתון הארץ, האמין שיש לו ערך מוסף גבוה עם יהיה הראשון "לחצות את הקווים". לכן לפני כמה חודשים הוא הטיל חכה למימי הביצה הישראלית בחכה היה נעוץ פיתיון עסיסי בדמות גב' שרה נתניהו ולהפתעתו הוא העלה בחכתו "דג זהב שמן" בדמות חברות מתוזמרת עם הזוג נתניהו.
מכאן נפתחה לו הדרך להוסיף ולהטיל פיתיונות ולהוסיף לדוג "דגי זהב" במים העכורים של הביצה הישראלית.
בקיצור בני הלך ואיבד את "חוש הריח" והתרגל לריחות המים העכורים בביצה, עד שאפילו התאהב בבולשיט והחל לבחוש בו. כך זכינו לראותו בוועידת התרבות של הארץ ממתין בשקיקה לרגלי הבמה כדי לזכות ולנשק את שרת התרבות "אלת המלחמה" נושאת הדגל של "האליטה החדשה"... ונציגת הבולשיט התרבותי (עד שלא יוכח אחרת כמובן!)
אלא שציפר הוא בעצם פחדן, הספיק ראיון רדיו אחד שבו התראיין המשורר מאיר ויזלטיר שעשה מציפר "קציצות" בשידור חי, כדי שציפר ייבהל וימלט מהשידור בלי להגיב. ויזלטיר חשף את ציפר כאחד שהוא בעצם בולשיט!
ציפר מיהר לפרסם בארץ כתב התנצלות, חרטה ומחילה והגדיר את עצמו כליצן וכמטומטם, שרק בייש אותו עוד יותר.
נראה שבמלחמת האליטות הבאה עלינו, זה לא הקרבן השוטה האחרון...
הארץ במהדורתו המודפסת התקבע בתודעה כעיתון רציני ואמין, שנקרא ע"י האליטה הדעתנית והליברלית שמזוהה ומוגדרת כאשכנזית. קוראיו ממוצא מזרחי הם בדרך כלל משכילים חילוניים המתויגים ע"י החברה המזרחית העממית "כמשתכנזים", דהיינו ככאלה "שבגדו ונטשו" כשאמצו לעצמם את תרבות המערב החילונית ליברלית.
בעיניים הצבריות והאשכנזיות שלי, כבן לחלוצים שהיגרו לכאן מרצונם החופשי עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת, להבדיל "מהאחרים" אשכנזים ומזרחיים, שהגיעו לכאן לאחר מלחמת העולם השנייה, "ומוכתמים" כפליטים מגורשים. בעיניים המשוחדות שלי, עיתון הארץ, בעיקר בגלל ראשוניותו ועברו, מייצג את ארץ ישראל הוותיקה הראשונית החולמת והמתפכחת לאיטה. קוראי הארץ העכשוויים מייצגים לכן, את מאמצי, נאמני וממשיכי הרוח ההיא, והם אליטה ישראלית טבעית איכותית ותרבותית, בעיני עצמם וכנראה גם בעיניהם של "האחרים", ואת זה לא ניתן לגזול מהם באמצעים מלאכותיים, כוחניים פוליטיים או מתלהמים.
בשנים האחרונות הוכרזה בישראל "מלחמת תרבות", מאבק בין "האליטות החדשות" בעיני עצמן נגד "האליטות הישנות," שמתויגות ככאלה על ידי "האליטות החדשות". אלא שהרקע למלחמה הזאת אינו תרבותי, הוא בעיקרו פוליטי ולאומי ומידה רבה לאומני. והוא נובע ממחלוקת עבר אידאולוגית מתמשכת מזה כמה דורות, על גבולות הארץ ועל ההתייחסות לערבים.
אפשר למצות את המחלוקת המתמשכת למאבק בין הנכונים להתפשר מול המסרבים להתפשר בטענה שאין בכך תועלת. עיתון הארץ הפך לראש החץ נושא הדגל של הנכונים להתפשר.
על עגלת המאבק הזה קפצו "טרמפיסטים" שמאמינים ומקוים שדרך המאבק התרבותי בין האליטות וניצחון "האליטה החדשה," הם יצליחו להכריע גם את המאבק הפוליטי לטובת הסירוב להתפשר.
| העלה דג זהב שמן |
בני ציפר כנראה חשב שהוא מזהה הזדמנות כזאת, בני ציפר כמזוהה עם עיתון הארץ, האמין שיש לו ערך מוסף גבוה עם יהיה הראשון "לחצות את הקווים". לכן לפני כמה חודשים הוא הטיל חכה למימי הביצה הישראלית בחכה היה נעוץ פיתיון עסיסי בדמות גב' שרה נתניהו ולהפתעתו הוא העלה בחכתו "דג זהב שמן" בדמות חברות מתוזמרת עם הזוג נתניהו.
מכאן נפתחה לו הדרך להוסיף ולהטיל פיתיונות ולהוסיף לדוג "דגי זהב" במים העכורים של הביצה הישראלית.
בקיצור בני הלך ואיבד את "חוש הריח" והתרגל לריחות המים העכורים בביצה, עד שאפילו התאהב בבולשיט והחל לבחוש בו. כך זכינו לראותו בוועידת התרבות של הארץ ממתין בשקיקה לרגלי הבמה כדי לזכות ולנשק את שרת התרבות "אלת המלחמה" נושאת הדגל של "האליטה החדשה"... ונציגת הבולשיט התרבותי (עד שלא יוכח אחרת כמובן!)
| מקצץ בנטיעות ועושה קציצות |
ציפר מיהר לפרסם בארץ כתב התנצלות, חרטה ומחילה והגדיר את עצמו כליצן וכמטומטם, שרק בייש אותו עוד יותר.
נראה שבמלחמת האליטות הבאה עלינו, זה לא הקרבן השוטה האחרון...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה