חזון ישראל 2016 מהיבט הסכסוך 4 (המשך)

פרק ד' תובנות מאז לזמן הזה.

הסקירות בשלשת הפרקים הקודמים מאפשרות לי נקודת מבט כוללת על המציאות שהתהוותה.

החברה בישראל נמצאה כבר מתחילתה בעיצומו של תהליך השתנות בזהות יהודית, תולדה של אירועי העבר, שהחלו מאז מעידן "הנאורות" במערב. הזהות הישראלית יהודית מתהווה ברצף מזה כ-70 שנה. משפיעים על כך שני תהליכים מרכזיים: הסכסוך האלים והמתמשך עם הפלסטינים והעולם הערבי אסלאמי, והמהפכה הדמוגרפית המהירה והבלתי מתוכננת שהביאה למדינה מיליוני יהודים שהיגרו מתרבויות שונות ואף נוגדות.

מלחמת השחרור כטראומה מלכדת

החל מ 1980 ניתן לזהות שני תהליכי השתנות קשורים ומקבילים: מחד התפכחות מההנחות והציפיות שהיו, ומאידך, תהליך התכתשות חברתית לבחינת ולשנוי להנחות ולציפיות חדשות. התהליך הזה נורמלי וסביר אבל גובה "מחיר" חברתי בלתי נמנע.

אלטלנה מבחן ימני מוצלח ללכידות.

ככלל החברה הישראלית עברה בשלום ב-70 השנה אירועים פנימיים טראומתיים, אך שמרה על הלכידות: ממלחמת השחרור, פרשת אלטלנה, פרוק הפלמ"ח, מהפך דמוגרפי מאולתר מהגירה המונית, מאבק השילומים, אינפלציה קיצונית, עקירת ישובים א', רצח פוליטי של ראש ממשלה, עקירת ישובים ב'. מספר מלחמות קצרות נוספות שלא נסתיימו בניצחון ברור (מלבד שתיים, קדש וששת הימים).

מצעד פרוק הפלמ"ח. מבחן שמאלי ללכידות

עובדת ההצלחה "במבחני" הלכידות, מאפשרת התבוננות מאוזנת על עצמנו, ומסקנה שאין (עדין) בהתנגשויות ובמחלוקות פוליטיות וחברתיות, סיכון ממשי ללכידות, (לפחות כל עוד הן "רועשות"). אנו בעיצומו של עוד משבר פוליטי חברתי, שבדומה לקודמיו, מתהווה כתוצאה ישירה של העדר מתמשך של היכולת לקבוע אסטרטגיה מוסכמת לגיבוש החברה והמדינה. מאחר ולא יתכן ריק חברתי מדיני לאורך זמן, התהליך "הטבעי" המתפתח בהעדר מדיניות סדורה, מתמצה בעיקרו למציאת פתרונות, פשרות הסכמות ויוזמות חלקיות וזמניות,  תוך כדי "התנועה העצמית" והלא מוכוונת, המושפעת בעיקרה משילוב אילוצים חיצוניים  ופנימיים המוכתבים ע"י האינטרסים, של קבוצות, ארגונים, תאגידים, מדינות, נפרדים המושכים כל אחד לכוונו.

מרד ואדי סאליב חיפה. אתגר ללכידות הישראלית.

המסגרת הכללית החוקתית שעוצבה ע"י הנהגות העבר, נשמרת בינתיים מאחר ואין לאף גורם פעיל בזירה את כוח ונחישות מספיקים כדי לשנותה. זה מייצר אמנם הרבה "רעש וצלצולים" אבל מבחן הלכידות הפנימית מראה שאירועים טראומטיים כמו עקירת ישובים מסיני ולאחר מכן מעזה, נשמרו גבולות ונשמרה המסגרת הכוללת.

לעומת זה החברה הפלסטינית התפלגה למעשה לשניים בהיבטים, האידאולוגי הפוליטי והגאוגרפי, מה שמקשה ומרחיק על תהליך הסדר מוסכם. זה המצב נכון לעכשיו.

פתאח מול חמאס. משבר לכידות או רק חלוקת תפקידים?

הסכסוך עם מדינות האסלאם הפך ממקומי לגלובלי ומתבטא עכשיו כעימות בין תרבויות יריבות. הפן הצבאי האלים מתקיים בין חלק מהאסלאם לבין צבאות המערב, "כששדות הקרב" מצויים האחד, בלבה של הטריטוריה האסלאמית ההיסטורית: סוריה, עיראק, אפגניסטן, תימן וצפון אפריקה, והוא בעיקרו מלחמה אסלאמית פנימית. מלחמה על זהות, תוצאה מחדירת תרבות המערב עמוק אל תוך האסלאם הערבי, ובהשתתפות פעילה אך מוגבלת של צבאות מערביים.

שדה הקרב השני, מתנהל בלבן של מדינות המערב ובאזורי השפעתן, באמצעי טרור רצחניים. משבר הזהות האלים בתוך חברות האסלאם הערביות, גלש ומתבטא במתחים אלימים בחלקם, סביב חברות המהגרים האסלאמיות החדשות, שהתיישבו בחמישים השנים האחרונות על רקע כלכלי, בתוך מדינות המערב עצמן ומתקיימות שם כחברות אסלאמיות סגורות אך נבדלות ונחותות.

המבט הכללי על רצף התהליך ההיסטורי בן מאה שנה, מביא למסקנה שהמלחמה הפנים אסלאמית היא בעצם "מלחמת מאסף" מאוחרת של השמרנים הדתיים, נגד השפעות הנאורות המערבית החילונית. בכל פרמטר של השוואה היא נראית כמלחמה אבודה, בפרט בעולם שהפך לגלובלי, מאורגן חילוני וטכנולוגי, ואין לה סיכוי לנצח, וזאת בעיקר שאלה של מחיר וזמן. מה שימשיך להניע אותה ברמה המעשית, אלו הפערים הכלכליים המתרחבים, ובעקבותיהם לחצי ההגירה הגוברים.

חליפות דאע"ש. "שירת הברבור" של חזון האסלאם הערבי.

מהמבט הכללי הזה, ניתן לראות את מדינת ישראל כחלק משמעותי בתהליך חדירת המערב אל לב האסלאם הערבי. כך שגם המאבק הפלסטיני האלים והמתמשך נגד היהודים, היה ועודו ביטוי למאבק הערבי אסלאמי נגד חדירת המערב והשפעותיו. לכן גם כאן המסקנה המתבקשת היא שגם זה מלחמה אסלאמית אבודה וזה גם בעיקרו מבחן של זמן ומחיר.

מאחר ומתקיים כאן מאבק בתהליך "טבעי" מתמשך, ולא צבאי אימפריאליסטי יזום כבעבר, צפויות בדרך התהליך, הפסקות זמניות, פשרות ביניים ותשלומים פוליטיים וכלכליים.

כפי שנראה עכשיו, המלחמה האסלאמית הנוכחית תדעך לאטה אך בהעדר הכרעה צבאית, עלולות להתפרץ התלקחויות מקומיות ואזוריות, שמדינת ישראל, במיקומה הגאוגרפי בנקודות החיכוך המידי, תהיה מעורבת בהן ישירות או בעקיפין, ועוד תאלץ לשלם בגינן מחירים בתחומים שונים.  

פרקים בחזון ישראל 2016 מהיבט הסכסוך (המשך)

פרק ג' תובנות אנושיות וכלליות.

בשני הפרקים הקודמים סקרתי בקיצור את תולדות ההתיישבות היהודית ו"קוממיות" המדינה.

כהשלמה לספור התולדות, נחוץ לי ליצור לסיפורנו זה מערכת אנושית כוללנית, שלא נדמה חו"ש שאירע כאן נס... או איזו אצבע אלוהים הייתה בדבר.

הצגת האירועים כתהליך אנושי כללי ומובן, תסייע בהמשך גם לנתח מה הן האפשרויות העתידיות.

לתועלת העמקת הדיון צריך להניח מספר הנחות יסוד שיתקיימו במצב "הטבעי" וגם כשיופרע ע"י יוזמה אלימה זמנית עתידית מתמשכת. לדוגמה: אסון טבע, או איזה השתלטות מונגולים אלימה.

ההנחות שלהלן מתבטאות כאוניברסליות כלליות בכלל צורות המקבצים האנושיים.

תחילה אגדיר לעצמי שני מושגים: "קוהרנטיות חברתית" ו"לכידות חברתית".

(-) הקוהרנטיות מתארת את הקשר הרגשי ותחושת המחויבות ההדדית שחשים הפרטים בחברה זה כלפי זה. הקוהרנטיות מתבטאת לאורך הזמן ההיסטורי המתמשך בו קיימת החברה בייחודה.  היא נובעת משיוך אתני משותף, תרבות, אמונות, דת, ספור ההיסטוריה ונרטיב, יעדים ושפה משותפים. ומהתיוג העצמי והחיצוני ע"י החברות האחרות.

מדד הקוהרנטיות נקבע ממשך הזמן ההיסטורי שבו תויגה החברה בייחודה ע"י החברות האחרות. וממידת הנטייה של הפרטים לוותר על זהותם ו/או על תיוגם הייחודיים בזמן נתון.

(-)הלכידות מתארת את הקשר והנכונות בחברה, להתקבץ כדי להיענות ולפעול ולעמוד במשותף באתגרים. היא נובעת מזהות אינטרסים, מסכנות פנימיות או חיצוניות, מאיום ומטרות המשותפים לחברה.

מדד הלכידות נקבע ממידת הנכונות של הפרטים להקריב אינטרס אישי לטובת הכלל בזמן נתון, וממידת הנטייה של הפרטים לנטוש את הקבוצה לטובת האינטרס האישי באותו הזמן.

דוגמה לקוהרנטיות גבוהה: החל מחמולה ושבט עד לאומות, כיפנים, איראנים, יהודים, הגרמנים הנאצים.

דוגמה לקוהרנטיות נמוכה: האומה האמריקאית המקסיקנית ההודית, הפלסטינית הישראלית.

דוגמה ללכידות גבוה: הפלסטינים, גרמניה הנאצית, היפנים, הצפון קוריאנים הישראלים. 

שלוב מדדים גבוה, יותר אלילים פוטנציאל לקיצוניות מתממש

דוגמה ללכידות נמוכה: עמי מדינות ערב, ורבות ממדינות אפריקה.

הקוהרנטיות והלכידות מבטאות ביחד את סיכויי השרידות של חברה כייחודית לאורך הזמן, ותחת איום קיומי פנימי או רצוני. בשילוב של קוהרנטיות ולכידות ברמות גבוהות קיים פוטנציאל לקיצוניות לאומנית. 

בעידן גלובלי בו מתקיימת אינטראקציה חופשית בין החברות היושבות בטריטוריות מוסכמות, החברות יכולות לשגשג גם בעצימות נמוכה של קוהרנטיות ו/או לכידות. לא כן בעידן מתערער של משברים ואסונות.

היהדות שרדה, לאורך כ- 1600 שנים מעורערות, למרות וכתולדה מהעדר טריטוריה משלה, עקב מדד גבוה של קוהרנטיות ומדד לכידות נמוך, שאפשר לה התפצלות ואילץ אותה להסתגלות.

ב-400 השנים האחרונות, יהדות אירופה, למרות שקוהרנטיות נותרה גבוהה, חלה תפנית חדה באילוציי ההסתגלות. תפנית זו הקטינה עוד את מדד הלכידות, כתולדה מהאמנציפציה ומההשכלה, התהוותה מגמה של יהודים להסתפח אל הלכידות של העמים שבקרבם הם חיו כמיעוטים. הקוהרנטיות היהודית העצמית גרמה לחסמים חיצוניים ופנימיים בתהליך זה. עם התגברותם של לחצי קוהרנטיות ולכידות לאומיים טריטוריאליים בקרב עמי אירופה התהוו מתחים. מתחים אלה העצימו את האנטישמיות ששיאה התבטא באיום הנאצי שאף שהתממש בהדרגה, לא פסק עד להתפרצותו הקיצונית והקטלנית כשואה.

ממדי השואה ואופייה התעצמו, משילוב קריטי בין שפל בלכידות היהודית והקוהרנטיות הגבוהה, שבוטא כאן בפן ההרסני: השלמה פטלית עם הגורל משותף והסבל המתמשך, השתלבה כאן בתכונת/חולשת ההסתגלות או ההשלמה, שנטבעה ביהדות לאורך מאות השנים.

אליל כללי מדי רדום שהתעורר באיחור

התפרצות הדרה אתנית כלפי חברה קוהרנטית, איום קיומי, אסון טראומטי, סבל משותף, מגבירים מאד את לחצי הלכידות. זה המניע החברתי שהביא לעולם את הציונות החילונית ששיאה הקמת מדינה יהודית בטריטוריה משלה כתגובת הישרדות לאיום קיומי ולהדרה קיצונית.

מכאן נשוב למה שהתהווה כאן במהלך מאת השנים האחרונות, שבהן נפגשות שתי חברות שונות אחת מהשנייה ברוב ההיבטים: תרבותיים, אידאולוגיים, חברתיים, היסטוריים ואתניים.

החברה הערבית המתקיימת כאן מאופיינת בקוהרנטיות נמוכה (האסלאם כדת אינו "מדחף" לקוהרנטיות)

החברה המתקיימת כאן אינה מאוימת אינה מאותגרת, היא חברת הרוב, והיא למעשה נטולת דחפים וצורך ללכידות עצמית.

אליל הלכידות המקדים ישרוד

בחברה החדשה ("הפולשת") מאופיינת קודם לכל כמיעוט המתרבה בהדרגה. מאפייניה אחרים, היא בעלת מדד קוהרנטיות גבוה, ודחפים מתחזקים ללכידות, מעצם היותה מיעוט חריג. ככזו היא גם מונעת מאילוצים חברתיים וכלכליים חיצוניים וממניע "וכושר טבעי" להסתגלות גמישה.

בעימות בין שתי חברות מתנגשות אלה "הפוטנציאל האנרגתי" החברתי* הגבוה יותר בחברה אחת, בשילוב עם מדדי הקוהרנטיות והלכידות החברתיות הגבוהים, מאפשרים את סיכויי ההישרדות הגבוהים לאותה חברה. כפי שסיפור תקציר התולדות ישראל תאר.

*הערה:"פוטנציאל אנרגתי" מבטא יכולת השכלה שאפתנות אמצעים ורמת ארגון משותפים בחברה.

חזון ישראל 2016 ממבט הסכסוך (המשך)

פרק ב'- קיצור תולדות הסכסוך מ1977 עד האביב הערבי.

הפרק הקודם סיים בהשלכה הפוליטית הפנימית תוצר 73 של ויתור בעצמאות ואילוץ התלות.

פינוי ימית תקדים היסטורי

טראומה תודעתית.

דווקא הימין שדגלו היה גבולות רחבים ועצמאות, נכנע לתלות הביא לשלום חלקי בלבד! ולצמצום הגבולות. לראשונה נקבע תקדים תודעתי! של עקירת יהודים מביתם נגד רצונם, בתמורה לשלום החלקי!

ללא הפלסטינים נותר על מכונו הסכסוך בוער ומדמם.

שלום עם מצרים הזדמנות. ראשים מורמים 

כך תוצאות מלחמת 73 ומחירי העקירה העצמית שגבה השלום "הכפוי", הביאו לתהליך של משבר אמון פוליטי והחברתי, לחשיפה הדרגתית של פצעי עבר עדתיים, להעמקת מחלוקות עדתיות, דתיות, וחילוניות, להיוולדן של מפלגות והתארגנויות פוליטיות זמניות וכיתתיות. הלכידות הלאומית נפרמה. אינטרסים פוליטיים אישיים החלו בהדרגה למשול בכיפה ונהיו גלויים לכל, גברה ההידרדרות המוסרית צצו להן נורמות שחיתות "והאני" הפרטי גבר על הלאומי.

עקב תהליכי הקרע והפיצול הפוליטיים, גם ההתנחלות בשטחים שנותרו, הפכה למשויכת פוליטית,  וההתנגדויות לה גברו ונחשפו לכל. המשברים האלה של החברה היהודית העמיקו והחריפו אל נוכח המשך האלימות הפלסטינים כאן ובעולם, ולבטי דרכי ההתמודדות מולם. 

"שלום הגליל" יוזמה שכשלה ראשים מורכנים

החברה הישראלית נחצתה עדתית ופוליטית ותייגה עצמה לימין ולשמאל כאשר המאפיין המרכזי של כל צד נהיה היחס לפלסטינים ולמימוש זכויותיהם כעם. השמאל הכיר בזכותם לטריטוריה ובהכרח לנהל עמם מו"מ להסדר ושלום. הימין סרב לכל מגע לנוכח חזון המשך גאולת הארץ המובטחת לקחי העבר ולנוכח התנגדותם המזוינת האלימה האכזרית והנמשכת.                                                                   

הניסיון הצבאי האחרון של ישראל (הימין) לדכא בכוח את ההתנגדות היה במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, דרך חיסול מנהיגם המוכר ערפאת וצבאו, שהתרכזו בדרום לבנון ובבירות.

המבצע הנרחב כשל עקב קריסת חלקו הפוליטי לבנוני, הלחצים החיצוניים הכבדים והתנגדות חריפה מבית מצד "השמאל". ערפאת על צבאו ונשקו, פינו את לבנון והוגלו לתוניס הרחוקה. המלחמה הזאת שיזמה ממשלת ישראל והייתה "מלחמת ברירה" שכשלה, העמיקה את הקרע הפוליטי  ואת הפיצול החברתי,  שהתקבעו תודעתית כשיויון פוליטי בין ימין לשמאל.                                                       

הקיצונים שם יוזמים פגועי התאבדות

הקיצונים כאן מסיתים

אוסלו- תקוות מוגזמות ומוקדמות.

הניסיון המדיני הממשי האחרון של ממשלת ישראל (השמאל) להגיע להסדר עם אותו ערפאת ועם הפלסטינים כישות עצמית, היה חתימת הסכם אוסלו ב 1993. הייתה זו למעשה יוזמה חד צדדית של השמאל הישראלי בראשות יצחק רבין. ההתנגדות להסכם ע"י הימין הישראלי הייתה חריפה ביותר גבלה באלימות, התקיימה "ברחוב" בניצוח נתניהו שרון והמתנחלים. זו הייתה גם תגובה נקמנית להתנגדות השמאל למלחמת לבנון.

הניסיון הזה עלה ליצחק רבין בחייו. רצח רבין הפך טראומה יהודית, שפלגה את העם וגרמה להדרת המתנחלים ומפעלם ההתיישבותי מהקונצנזוס הישראלי. לראשונה חש השמאל באיום ממשי שצפוי מהמתנחלים לעתיד המפעל הציוני חילוני כולו. הרצח הביא למשבר בתקוות הפלסטינים המתונים להסדר. הסכם אוסלו מתקיים עד היום בחלקו הראשון, ומשמש בסיס יחיד ליחסים בין מדינת ישראל לישות הפלסטינית. התהליך נגדע בעקבות אותו הרצח וכתוצאה "משלוב זרועות" בין הקיצוני הצדדים, הימין היהודי והחמאס הפלסטיני חברו יחדיו "מבלי שנועדו" והביאו לעצירת תהליך אוסלו. לתומכים אבדו ביטחונם ונחישותם בתועלתו.

לפני, בין לבין ואחרי, התרחשו התפרצויות אלימות, חלקם אכזריות, מצד הפלסטינים בעוצמות משתנות שגררו תגובות ישראליות קשות אך מבוקרות.

קאמפ דיוויד נותרה רק ההצגה 

עוד ניסיון כושל של ברק (2000) לייצר מו"מ מלאכותי, הוסיף להתחזקות פוליטית של הימין. האמון בין הצדדים הניצים קרס למשבר. (קיום הסכם אוסלו סייע למניעת התפרקות!)

סיבה המהותית לכשלון הייתה חוזר איזון קריטי בשאיפות ובתרבויות בין שני הצדדים.

הפלסטינים לא יזמו מעולם מגעים להסדר, ורק נענו ליוזמות לחצים ופיתויים של אחרים. עובדה זו, והענות החלקית והמסויגת של הפלסטינים ליוזמות השמאל היהודי, בשילוב עם המשך אהדת הנהגתם להתנגדות הרצחנית, ושלילתם התודעתית דתית את כל "הכופרים", תרמו באופן עקיף להחלשות השמאל הפוליטי. זאת מאחר "שהמר" על תמיכתם והתבדה.

כך "נטבע מצחו אות" כישלון הגישה המתונה והחד צדדית.

להתחזקות הפוליטית של הימין סיעה גם התדמית הנוקשה, עקב הטפה מתמדת לכך, שלא נשפטה במבחן הביצוע, ופערי זהות תרבותית עדתית שהתבטאו פוליטית.

התקבעות הימין ככוח הפוליטי המוביל, הביאה לקיפאון מדיני, והתרחקות בין ההנהגות.

אבו מאזן. "קטן אבל ערס" שיודע לשחק

אצל הפלסטינים זה הביא לשינוי טקטי בשיטות המאבק. למיקוד המאמץ העיקרי התעמולתי והמעשי להעדפת התהליך הדיפלומטי על פני הצבאי, וליוזמה חד צדדית להשגת הכרה בין לאומית מעל גבה של ישראל הימנית. במקביל, להמשך התנגדות אלימה בעצימות נמוכה אך מתמדת, תוך הקפדה על המשך התאום הביטחוני ישראל בהתאם להסכם אוסלו.

הנתניהו. חש "גדול" אבל בלופר מגושם

כתגמול על שינוי הגישה הפלסטינית למתונה, הפכו ההתנחלויות באופן גלוי לאבן הנגף העיקרית שמונעת כל סיכוי להסדר. לממשלת ישראל הימנית לא נמצא מענה ראוי ואפקטיבי. כדי לנסות וצאת מהמלכודת שאליה נקלעה ממשלתו ומההשלכות הצפויות, עמל נתניהו להשיב לישראל את עצמאותה מבלי לוותר על תלותה. הוא טרח להסית את הסכנה הפלסטינית לחזית אחרת, והעצים תעמולתית את הסכנה האיראנית עד לכדי חשש להתלקחות צבאית! לצורך זה העדיף לערער את יחסי ישראל וממשל אובמה, אך חמור מזה, הרחיב עוד את בקע אי האמון הקיים בין הדרג הביטחוני לפוליטי, שנוצר כתוצאה ממלחמת 73

אירועי "האביב הערבי" תוצאותיהם ב-5 השנים האחרונות לרבות בסוריה, העבירו לקדמת הבמה העולמית את המאבק האמיתי שהועלם מהתודעה. התפרצה מלחמת התרבויות גלויה ואכזרית בין האסלאם למערב, שרקעה תרבותי דתי פוליטי היסטורי וסוציאלי. עימות שעד כה התבטא רק בצמצום, דרך הקונפליקט האלים היהודי פלסטיני ועקב סמליותו בעיני המוסלמים.