רעיון ההתפצלות
הפרק הזה נפתח באמירה שמעידה על הראיה
הדתית לאומית של הכותב: "הפרגמטיסט הישראלי הוא מי
שהעמדות שלו אינן חלק מהזהות שלו." זאת אמירה מוכוונת בגוון שלילי,
שרומזת לקורא הדתי לאומי, שליהודי החילוני יש בעיה עם הזהות היהודית שלו! האמירה
היותר מדויקת היא: "הפרגמטיסט הישראלי הוא מי שעמדותיו אינן מושפעות, או
מושפעות פחות ע"י הזהות שלו." ולכן קיים סיכוי גדול שעמדותיו פחות מוטות
ויותר מציאותיות. על המסקנה הזאת מדלג גודמן, ומיד רומז למטרתו של הפרק הנוכחי: "תכנית ההסדר החלקי (שהוצגה בפרק הקודם בצורה
מגמתית כפי שפרטתי.- ג.ג.) מדגימה את החשיבה הזאת, (החשיבה
הפרגמטית החילונית- ג.ג.) אך היא תכנית דרמטית
משום שהיא משנה את גבולות המדינה." מדוע היא דרמטית? משום שלציבור
הדתי לאומי לא מסוגל (כמו הפלסטינים) להסתפק בגבולות 67 או לוותר פורמלית על שטחי
יו"ש. לכן מציע גודמן רעיון "צפרדע" שהציבור הדתי לאומי יוכל
לבלוע, בהתאם למסורת הידועה שלו, להתעלם מהמציאות: "ניתן
לשקול גם רעיונות יותר מינוריים, שלא מותירים ישובים יהודיים מחוץ למרחב השליטה
הישראלי". זה הרעיון שמציע גודמן "לפרגמטיסט הישראלי" כדי
לשמר את כל ההתנחלויות, בלי להתחשב בפלסטינים. רעיון שינציח את המצב הנוכחי שנגדו
נאבקים הפלסטינים. כדי לשכנע את "הפרגמטיסט החילוני", הוא מגייס את
קיסינג'ר לעזרתו ואת אמירתו מ2016 שבמצב הנוכחי במזה"ת "פלסטין החדשה והקטנה לא תחזיק מעמד." ואני כפרגמטיסט חילוני יהודי שואל: אם זאת
התחזית ואם בכ"ז הפלסטינים משתוקקים לזה, מדוע לא להיכנס אתם למו"מ על זה?
אדרבא, ננהל מו"מ מול הנהגתם, שיבטיח את האינטרסים הישראלים ביו"ש וגם
נתן לפלסטינים את ההזדמנות להיכשל. הרי נפיק מכך תועלת כפולה.
א.
האם לאפשר לפלסטינים "כמעט מדינה"? זאת דילמה שקיימת אצל
הישראלים. לפלסטינים היא לא אופציה והם מעולם לא דנו בה. זה תחילתו של הכשל ברעיון
ההתפצלות. המשכו של הכשל הוא בכך, "שהרעיון" לא מכוון לאוזן הפלסטינית,
הם ממילא ידחו אותו! הוא מכוון לאוזנו של הפרגמטיסט החילוני כדי שיילכד בו, ולאחר "שהרעיון" ידחה
ע"י הפלסטינים, תהיה לו סיבה מספקת להניח את התנחלויות לנפשן. לכן גודמן בונה
סביב "הרעיון" קונסטרוקציה "דמו רצינית" שתאפשר גם לציונות
הדתית לבלוע, לא להיחנק ובעיקר לשתוק. "שילוב של
אמצעי דיפלומטי ואמצעי טריטוריאלי... ...שניהם יחד עשויים לכונן מציאות שבה יש
דרגה גבוהה של התפצלות ללא סיכון בטחוני גבוה". כאן יש להזכיר שעדין
לא הוגדר מהו בכלל סיכון בטחוני. והאם למשל, התנחלות מבודדת מרוחקת ותלותית מייצרת
סיכון בטחוני?
ב.
מכאן אנו מובלים אל
סדרת תרגילי ניסוח שהמחבר מרשה לעצמו לכנותם "המאמץ
הדיפלומטי." לא פחות! ובמשחק במילים
הזה עם עצמו הוא מציע שתי פעולות: "הראשונה שבהן
היא הכרה ישראלית ברשות הפלסטינית כמדינה." הכרה שנכון להיום ממשלת
ישראל מתנגדת לה בשל "ההיגיון המדיני הקונבנציונלי" במקום זה מומלץ בחום "לשנות את צורת המחשבה... משאיפה לשלום ליציאה מהמלכוד..."
וגודמן מסביר בשיא הרצינות: "אם ישראל תשאף
"רק" לארגן מחדש את הסכסוך, אזי הכרה בין-לאומית בפלסטין עשויה להיות
דווקא יתרון." המשמעות הממשית היא לחדול להתנגד ולתמוך בהכרה הבין
לאומית שכבר נתנה לרשות הפלסטינית. מדוע אני מכנה זאת משחק מילים ריק מתוכן? משום
שההכרה שקבלה הרשות כמדינה היא הכרה טריטוריאלית! גבולות 67 אז מה כבר יצא לנו
מהלוליינות המילולית הזאת? אם לא הסכם "אוסלו" בתחפושת אחרת?...
ג.
מתווסף רעיון
"מהפכני" נוסף, שמוכנס משום מה תחת לכותרת "מאמץ דיפלומטי": "העתקת שכונות ממזרח ירושלים למרחב השלטון העצמי
הפלסטיני" הכוונה כמובן לשכונות הערביות, וניתן לזה גם נימוק
"חדשני": כך הרשות לא רק תוכרז כמדינה אלא גם
תהיה לה בירה – בירושלים" מוזר, אבל איך לא חשבנו על זה קודם??? כל
אלה נושאים אזוטריים בהשוואה למה שמכונה "נושאי הליבה" שאותם בחר גודמן
לעקוף מסיבות "לא ברורות"...
ד.
נראה שגודמן למד עמל
וטרח לאחר כל המאמץ הזה הגיע למסקנה מפתיעה הבעיה של הפלסטינים היא תחושתית: "תחושת "הכיבוש" ממוקדת בעיקרה במעבר דרך שטחי C שבהם עוברים פלסטינים במחסומים," לאמור אין לפלסטינים תודעה או זיכרון היסטורי אין מגדר לאומני או דת! יש להם "תחושות"... ואת אלה ניתן
למנוע, (אפשר ציפרלקס זה פופולרי...) אבל גודמן הרבה יותר רציני, הוא מציע את "המאמץ הטריטוריאלי". ומכנה את זה "שאיפה אסטרטגית: לבטל את מוקדי החיכוך הללו... על ידי
העברת חלקים משטחי C לרשות," גודמן
לא מזכיר (או משכיח) מה גרם להקמת "מחסומי התחושה הקשה" מה הסיבה ומה
המסובב? הדאגה לביטחון חיי המתנחלים מפני הפלסטינים! דהיינו: הפלסטינים מוכנים
לסבול את תחושות הכיבוש כדי לבטל את התנחלויות!
ה.
אלא שגודמן אינו שוטה
כפי כפי שאולי מצטייר מהתיאור בסעיף ד' גודמן ממהר לחשוף את כוונתו האמיתית: "לצרף פתרונות טכנולוגיים ואדריכליים, שיכללו מנהרות,
גשרים וכבישים עוקפים שיאפשרו לפלסטינים לחוש חופשיים מהכיבוש... זהו פרויקט אדיר ומורכב אבל הוא פרויקט אסטרטגי ראוי
לישראל." הדבר היחיד שאסטרטגי בפרויקט הזה הוא הרצון של גודמן שישראל
תקבור עוד ועוד מליארדים על המתנחלים ביו"ש וכך יהיה לה יותר קשה לוותר על
ההשקעות.. אין בזה שום תרומה אסטרטגית אחרת! כי
הפלסטינים ימשיכו לפגע כי הבעיה שלהם אינה תחושתית!
ו.
גודמן מגלה
"נדיבות": "בנוסף לרצף התנועתי בין חלקי
האוטונומיה ישראל תימנע מהרחבת הישובים שמחוץ לגושים על מנת שלא להוסיף אילוצים
ביטחוניים חדשים..." גודמן יודע שעל עתיד הגושים יש בישראל הסכמה
רחבה, עכשיו דאגתו היא לעתיד הישובים שמחוץ לגושים. הוא מציע להשאיר אותם והוא
מסכים לא להרחיב אותם, בתוך שטח C כמובן הוא מצפה שהפלסטינים
יבלעו את "הצפרדע" הזאת, ויהנו מתחושת "העצמאות" שהוענקה
להם, ושהחילוניים יהיו מספיק טפשים להאמין
שיש לזה סיכוי... נראה שהשלב הבא בפיתוח הרעיון הוא צביעת ההתנחלויות בצבעי הסוואה
כדי שהפלסטינים לא יראו אותן... או שלאט לאט יתרגלו לכך שהם שם...
ז.
לאחר "שהצליח" להתפצל מהפלסטינים בשטחי A ו- B
ע"י כך "שהעניק" להם עוד נתחים קטנים משטח C (שעד עכשיו הם ידעו שכולו רק
שלהם!...) נזכר גודמן שיש כמה עשרות אלפי פלסטינים גם בשטח C שצריך לעשות אתם משהו...
גודמן מוצא להם פתרון יצירתי: להיות "כמעט אזרחי
ישראל". משום מה הוא משוכנע שהם יקפצו על זה
ללא היסוס: עפ"י הצעה זו, הפלסטינים שבשטחי C ייהנו מאותן זכויות להם זוכים ערביי
מזרח ירושלים," ומה הן כבר "הזכויות" האלה? קצבות
ביטוח לאומי במסורה וביטוח בריאות מינימלי ללא זכות הצבעה שממילא הם לא מעוינים בה
בדיוק כמו תושבי מזרח ירושלים! ומעמד של אזרחים סוג ב' בהשוואה לשכניהם היהודים.
קשה להאמין שגודמן מתכוון לכך ברצינות, ועוד לאחר שהסביר קודם ארוכות מדוע
הפלסטינים אינם יכולים להסכים להסדר.
ח.
כך מסכם גודמן את
"רעיון ההתפצלות," עדין מבלי לרמוז באיזה מסגרת ניתן יהיה להגשים אותו: "מצד אחד, שטחי A ו- B יתרחבו
ויהיו בפועל "כמעט" מדינה פלסטינית, ומצד שני תושבי שטח C הנותרים יהיו "כמעט" אזרחים
במדינה ישראלית. ואני מרשה לעצמי להוסיף: שרעיון ההתפצלות "כמעט"
יהיה ניתן להגשמה... אבל המשפט המכונן הוא המסיים: "התוצאה
תהיה צמצום דרמטי של השלטון על הפלסטינים – מבלי לצמצם באופן דרמטי את הביטחון של
הישראלים." לצערי "התוצאה" תלויה קודם לכל בהסכמות הדדיות
בתהליכים ובישומם. גם כתרגיל מחשבתי תאורטי "רעיון ההתפצלות" אינו בר
הצגה ללא מבחן רעיון יישומו.
