האמנם חיסול הדמוקרטיה?

במאמרו תחת הכותרת "מכירת החיסול של הדמוקרטיה", (הארץ 29.9.17) טורח זאב שטרנהל לנתח את מהלכי השלטון הימני סביב חוק הלאום, ואת הסכנה שיש בחוק זה כדי למוטט את הדמוקרטיה השברירית בישראל.

כהן תרבות המערב המסיונרית

כך קובע שטרנהל שהמחלוקת מתמצית להלכה, בראיית מהות הדמוקרטיה, בין ראייתה כאמצעי שלטוני לראייתה כמטרה עליונה נעלה. אבל תוך כדי הניתוח מרשה לעצמו המנתח להתעלם מכללי "המעלה העליונה" לה הוא שואף ושאותה הוא מאבחן כמאוימת להתחסל.

להלכה, אפשר להתייחס לדמוקרטיה כאל אידאל כפי שעושה שטרנהל, למעשה, לא ניתן להפריד את "האידאל" הדמוקרטי ממי שנועד לשרתו: מהאדם, הפרטי החברתי המגדרי הציבורי והלאומי, על בעיותיו חולשותיו ופחדיו. אין תוחלת בראיית הדמוקרטיה "כתורה מסיני" וההיסטוריה האנושית מראה זאת. לכן המסקנה המתבקשת היא שאין טעם "באידאל" כולו ועדיף להסתפק בחלקיו המועילים למעשה.

ברבע מהמאמר מבכה הכותב "חלב שנשפך": את ההחמצה ההיסטורית של מפא"י ובן גוריון להכתיב לעם ישראל במדינתו חוקה דמוקרטית מערבית חילונית, כשזה עוד היה ניתן לטענתו בשנות ה-50 של המאה הקודמת. שטרנהל מאמין משום מה שחוקה הייתה מונעת סכנה לחיסול דמוקרטיה שלו, ושסמוטריצ'ים שקדים ודומיהם הלאומיים, לא היו יכולים לקום על החוקה כפי שהם קמים היום על בית המשפט העליון.

אבינרי. אין מקום לחוק לאום

מומלץ לו לנגב את הדמעות, "החלב" ההוא כבר נספג מזמן. מעבר לכך שהכתבת חוקה, גם ברוב מקרי, אינה ברוח "האידאל הדמוקרטי" זה לא ניתן היה לעשייה, כי זה לא היה מעשי פוליטית וחברתית באותה העת. כשנושאים דחופים כמו שילומים מגרמניה, קליטת עליה ופיזורה לספר, הוציאו אלפים לרחובות, שהסתננויות חדירות תקיפות ואיומים מעבר לגבול, ערערו את הביטחון, כשהצנע והשוק השחור ערערו את השויון, מה שחסר היה אז למפא"י ולב.ג. זה רק להעביר חוקה כדי להשלים את "הכאוס".

ככוהן של התרבות המערבית החילונית היהודית "המיסיונרית", שארנהל אינו רשאי להתעלם מהמציאות היהודית ההיסטורית והשפעתה הישירה על מהות הדמוקרטיה הישראלית לטוב ולרע.

נוח להתחיל מהרצל את סיפור הציונות החילונית הדמוקרטית, אבל האמת ההיסטורית ההצהרתית והמעשית של הרצל, לא הפרידה אותה מההיסטוריה היהודית ומהמורשת היהודית ואף הסתמכה עליהם.

וכך לא ניתן להפריד את הדמוקרטיה הישראלית מעברה ומתהליכי התהוותה בתקומה היהודית בעת החדשה. כפי שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, כך "איכות" הדמוקרטיה הישראלית תלויה לחלוטין בפשרות האפשריות בתוך החברה ההטרוגנית בישראל ובמציאות המורכבת שבה היא שרויה.

החזון לא נזקק לחוק לאום יהודי

סיפור המציאות הישראלית המורכבת מתחיל בהצהרת בלפור ובהחלטת חבר הלאומים, שמתוך "אמנות הפוליטיקה האפשרית" שלהם, הכתיבו כאן לשני עמים שונים תרבותית, מציאות חיים שכבר מראשיתה הסתמנה על גבול הבלתי אפשרי. וזה עוד לפני שנשפכה טיפת דם על מזבח המאבק הלאומי שהתפתח.

טעות מחשבתית היא להפריד את הדמוקרטיה הישראלית מהמציאות הבלתי אפשרית שמולה היא מתמודדת. כך בדיוק אסור היה להזניח ולהפריד את הדמוקרטיה הגרמנית מהמציאות הקשה שהביאה את הלאומנות ואת עלית המפלגה הנאצית. וכך כיום חוזר שטרנהל על אותה טעות, כשהוא מסתפק בהשוואת עמדות סמוטריץ' ושקד למשנתם של מנהיגי הימין הלאומני הגרמני החדש שזכו בהצלחה גדולה בבחירות הדמוקרטיות האחרונות בגרמניה. מסתבר שהמיסיונריות הפסיבית של הליברליזם המערבי האירופי, לא מספיקה כדי לצרף אליו מגדרים וקבוצות זרים, שחשים עצמם מופלים ו/או שמופלים למעשה.

בלתי אפשרי לחרוד לדמוקרטיה היפה שלך, ולהתעלם מהטעויות הפוליטיות שלך, והבעיות הקשות שהתהוו כאן, בין השאר גם תוך ניצולה לרעה של הדמוקרטיה במתכוון או לא במתכוון.

בהעדר חזון ושכנוע נשאר רק לכפות בחוק.

נתניהו, בנט, שקד, סמוטריץ' ודומיהם, הם פוליטיקאים שענינם ועיסוקם מתן מענים לצרכים שאיפות ובעיות באמצעות "אמנות האפשרי". הם "נשאבו למלא חללים" שנוצרו מטעויות ומחדלים שלהם, של קודמיהם של יריבים ושל אויבים. השמאל היה שותף פעיל להיווצרות אחד הגדולים שבחללים האלה, בכך שהאמין בטרם עת שהפלסטינים הם פרטנר לשלום אמיתי ויזם, אך הם הכזיבו. ובכך שבמקביל, לא פעל בעצמה הנדרשת (רבין) לבלום את הימין שהתנגד ליוזמה. את החלל הזה מילא הימין והרחיב אותו.

מאחר והימין מיסודו אינו מאמין בהסדר, הוא חושש פוליטית לייצר יוזמות, שעלולות להיכשל, וזה יגבה מחיר פוליטי כפי ששילם השמאל, הוא פועל לצמצם את הסכנות באמצעות חקיקה מפלה על חשבון איכות הדמוקרטיה הישראלית. בהעדר אופציות אחרות הציבור יקנה את זה, אל נוכח המציאות קשה שהימין השולט שותף פוליטי להתהוותה. רוב הציבור לא יבוא חשבון עם הימין כל עוד השמאל לא יצור חלופה ראויה, או עד שהימין יסתבך באיזה מחדל לאומי. זאת דמוקרטיה לטוב או לרע!

אין די בהפחדה מפני חיסול הדמוקרטיה, ראשית משום שזב איום מוגזם, שנית מפני שדמוקרטיה מידתית או מוגבלת מרצון, היא עדין דמוקרטיה, שלישית, התנהלות יוזמי חוק הלאום וחוקים מגבילים אחרים, נעשית בינתיים תוך הקפדה על כללי המשחק הדמוקרטי ואין להם סיבה או רצון נראה, לחרוג מכך.

גד גזית – רעננה.  שבת 30 ספטמבר 2017

מלכוד 67 – מיכה גודמן. חלק ג' מרחב שיח פרגמטי הקדמה

המדינה וחלומותיה

גודמן מציג ומייחס לבן גוריון, כמייסד המדינה, שלשה ויתורים אידאולוגיים קשים בראשיתה: "הוא הקריב את האופי החילוני של המדינה, תמך בחלוקת הארץ והתפשר על החזון הסוציאליסטי." כאן יש צורך לסייג את הנאמר: כל מה שנאלץ ב.ג. כפוליטיקאי וכמדינאי המרכזי של זמנו זה להתפשר! ולכן האופי החילוני נשמר במגבלות יהדות מסוימות, הקשורות בהתחשבות בציבור החרדי, בהותירו לעתיד להתמודד עם הקושי. כך הוא התפשר עקרונית על חלוקת הארץ מבלי להתחייב על גבולותיה והשאיר לעתיד לקבוע אותם. ב.ג. אמר ב- 1968 א"י כולה שייכת לעם ישראל, אבל תמורת שלום אמת הוא

 להבין את המצוי ולקבוע את הרצוי ללא הסחות

מוכן לגבולות 67 בתוספת ירושלים ורמת הגולן (תשלום מזערי של המנוצחים למנצחים). כך הוא לא התפשר על החזון הסוציאליסטי שלו! אלא על החזון הסוציאליסטי של היטלר, והקומוניסטי של סטאלין, לא שלו! אלא של חלק משותפיו המרכזיים מהצד השמאלי. הפשרות המרכזיות האלה היו כורח המציאות של אותה העת ולכן הושגו והתקבעו.

על דבר אחד ב.ג. לא התפשר למרות הלחצים משני הקטבים, על המשך והגברת המפעל הציוני הלאומי.

הוא הבין שזו המשימה העיקרית המרכזית ומידת הצלחתה היא שתשפיע ותקבע את תוצאות כל הפשרות.

האם נדרשה לזה "מהלומה חילונית"?

א.      "המהלומה החילונית" כהגדרתו של גודמן הדתי, היא לא יותר "מהפשרה הפוליטית החילונית" נוצרה כדי למנוע ב-1947 מהחרדים להזיק למשימה הציונית הלאומית המרכזית. או כדברי גודמן: "על מנת לאפשר את הקמתה של המדינה (הציונית), ויתר ב.ג. על האופי החילוני שלה." האם  ב.ג. היה מוסמך "לוותר"? האם היה כאן ויתור? ספק אם היה כאן ויתור חילוני מעשי. היה כאן בעיקר ויתור דתי שהעניק יתרון לדת השמרנית על פני הדת הרפורמית. הגדרת המדינה כחופשית קיבעה את האינטרס החילוני וקיבוע המשטר החוקתי על בסיס החוקה הבריטית, מנע למעשה אפשרות של כפייה דתית שתהווה "מהלומה" לחילונים.

נכתב ב-1933 ולא כוויתור.

ב.       "הפשרה על הסוציאליזם" ב.ג. היה פוליטיקאי פרגמטי שהבין נכון את הזרמים הפוליטיים בעם היהודי, לכן נכון לומר שהוא התפשר על המגמות הקומוניסטיות עוד הרבה לפני שדובר על תכנית חלוקה של הארץ. כבר שהצטרף לתנועת "הפועל הצעיר" הראשית המאה ולא "לשומר הצעיר" ולאחר מכן שהקים את מפא"י ב-1930 היה ברור שהסוציאליזם הציוני זאת מטרתו. ולכן גם הצליח להיבחר ליו"ר ההסתדרות הציונית העולמית. אפשר לומר כבר ב1925 קרה לב.ג. מה שגודמן מייחס לו בערב קום המדינה: ..."העדיף ב.ג. את הציונות על פני הסוציאליזם ובחר באינטרס של מדינת היהודים במקום באינטרס של מעמד הפועלים". וגם זה תאור מטעה! כי ב.ג. דגל הסוציאליזם ציוני הוא חיבר בין הציונות לסוציאליזם ולכן הקים את הסתדרות העובדים ואת חברת העובדים. לכן גם האמירה הגודמנית הבאה מוגזמת: "אך את המהלומה הגדולה ביותר על האתוס הסוציאליסטי הנחית ב.ג. כשבחר ביחסים אסטרטגים עם ארה"ב ולא ביחסים עם בריה"מ". כבר בראשית שנות ה-40 בעקבות הצטרפות ארה"ב למלחמה בנאצים, והסיוע שהעניקה לבריה"מ הבין ב.ג. את עוצמתה של ארה"ב וכבר בוועידת בילטמור היה ברור לו מה עצמתם של יהודי ארה"ב. לכן אם הייתה כאן מהלומה היא פגעה במפ"ם ובקומוניסטים בראשית המדינה ולא בשום "אתוס הסוציאליסטי".

האם היחלצות אינה פתרון?

ג.        בתת פרק "ניסוח מחודש של הבעיה" טוען גודמן שקיימת זהות בין "מלכוד 22 " למלכוד 67. בין מלכוד פרטי ואישי לבין מלכוד חברתי לאומי. זאת טעות! מלכוד 22 הוא מליכוד נפשי שדן בקביעת גבול השפיות תחת מצבי לחץ נפשיים קיצוניים. "מלכוד 67 " הוא דילמה שכלית רגשית שעיקרה אמונה דתית מול היגיון חילוני. מצב של ברירה בין חלופות רעות ו/או מסכנות הוא בסופו כמותי. לכן אינו נמצא ברמה של מלכוד. בחירה בחלופה פחות רעה היא מוצא, וגם אי בחירה באף חלופה היא סוג של מוצא. כל הבעיה כולה היא מבחן של נכונות ויכולת הכרעה של מנהיגות. מאחר ואין כאן מלכוד אמתי ממליץ גודמן להתייחס כאל מלכוד מלאכותי: "החשיבה שלנו תהיה פרודוקטיבית יותר אם נפסיק להגדיר את המצב כ"בעיה" ונתחיל להגדיר אותו כ"מלכוד". במצב שנדרשת הכרעה ממליץ גודמן לברוח ממנה אל סמנטיקה והגדרות: "מדוע? משום שבעיות יש לפתור, ולבעיה הזאת אין פתרון. למלכוד לעומת זאת אין פתרון. ממלכוד יש להיחלץ!"

ד.       איזה אדם נוטה להימלט מהכרעות? לרוב מי שמאמין שהכרעות הן בידי האל לבדו. מי שבעייתו היא לגלות מראש את רצון האל שתמיד יתבטא בדיעבד. אדם דתי כדי להימלט מהכרעה יכתוב ספר שלם כדי לתרץ למה לא כדאי להכריע לפני שייראה בשער "עמוד אש או עמוד ענן". ולכן יתרץ: "החיפוש אחר מוצא מהמלכוד-
           

ידע להכריע בלי לחפש "מלכודים" 

קרנות המלכוד כמפלט מהכרעה פרגמטית מתבקשת.

ולא אחר פתרון לבעיה- מייצר ציפיות נמוכות יותר וראליות יותר מתכניות מדיניות". והרי זאת בדיוק הייתה גישת הדתיים בתש"ח. הרי זה היה המניע את רעיון "הקוקיזם" המשיחי שאכזב! איך יוצאים מהמלכוד הדתי בלי צורך להכריע במחלוקת הדתית.

ה.      מתוך ראייתו הדתית ופנייתו לקהלו הדתי מסיק גודמן: "יציאה מן המלכוד פירושה היחלצות מהבררה הקטלנית שבין מדינה עם רוב יהודי מוגן אך עם גבולות שאינם מוגנים, לבין מדינה עם גבולות מוגנים שהרוב היהודי שלה נתון בסכנה." בראייה חילונית יש כאן דילמה שאינה מלכוד! כי המשואה אינה אמתית: ראשית, אין כאן "ברירה קטלנית." שנית, אין קורלציה בין קיום רוב יהודי וגבולות לא מוגנים. שלישית, כך גם אין קשר בין גבולות מוגנים על חשבון הרוב יהודי הבטוח. כל אלה נדונו ונשללו בפרקים קודמים. זאת הצגה מלאכותית ליצירת מלכוד מלאכותי שתכליתם האחת: "כשאנחנו ניצבים מול מלכוד 67 ושואלים כיצד לחלץ ממנו את המדינה, עלינו לחזור אל הפרגמטיזם הבן-גוריוני שכונן אותה." המשמעות המעשית של האמירה הזאת היא אחת: צורך ואומץ להכריע! ו/או לקבל את הכרעתם של האחרים. כפי שקרה בפינויי סיני גוש קטיף ועמונה.

ו.        אלא שגודמן חושש ואינו מסוגל (אולי עדין) לטעון דברים ברורים ונחרצים שמתבקשים ושוב נמלט אל מקלט ההתפשרות, אל ההתלבטות: "אציג שתי תכניות: תכנית ההסדר החלקי, ורעיון ההתפצלות." כשהוא מודה בעצמו שכל כוונתו היא לא פרגמטית אלא רק "להנמיך ציפיות!": "במקום לשאוף לסיים את הסכסוך ולכבות את השנאה, נסתפק בניסיון להפוך בעיה קטלנית לבעיה כרונית."

      איך זה מתחבר עם "הפרגמטיזם הבן-גוריוני?" רק גודמן אולי יודע, למרות שאני בספק...

עד כאן ההקדמה הנרחבת לחלק ג'  שכותרתו משום מה היא: "מרחב השיח הפרגמטי"...