מלכוד 67 – מיכה גודמן. פרק ג' הציונות הדתית והתפנית המשיחית.

גודמן: אם כולם צודקים אז כולם צדיקים

המניע היסודי שעומד מאחרי ההתעוררות הדתיים בעקבות כבושי מלחמת 1967, הוא מגדרי חברתי סוציולוגי ורגשי. זה נבע מתחושת ההחמצה והאשמה ההיסטורית הדתית בתש"ח בשל העדרותם והדרתם של הדתיים מהאתוס המכונן ביותר של כינון המדינה הציונית. מלחמת ששת הימים הייתה להם הזדמנות היסטורית וחד פעמית לתקן את הטעות (החטא הדתי החברתי) הקשה שלהם מתש"ח. זה המניע להתגייסותם הנרחבת והעיקשת להתנחלות בשטחים הכבושים. זאת מבחינתם תרומתם הנוספת לסיפור האתוס הציוני, הכפרה על חטא העמידה מהצד והפקרת הלאומיות לחילונים. לכן אין סיכוי שהם יאותו מרצון לוותר על ההישג הזה.

מאחר ונושא הפרק הזה זר לי כחילוני בתחושות ובהבנה המושכלת, משום שהוא דן בתהליכים שעברה החברה שאליה מכוון ספר זה, לכן אתמקד בעיקר בשאלות ולתהיות על ציטוטים נבחרים מדברי פרק זה.

הרב גורן תוקע: המשיח חמוריו והגאולה.

א.      כותב גודמן: "ביוני 67 "בשישה ימים" של מלחמה נברא עולמם של הציונים הדתיים מחדש. המלחמה נתפסה כדרמה מקראית." ואני תוהה איך זה שב-1948 במלחמה הרבה יותר מכוננת זה לא קרה? מדוע ב-1948 ישבו הדתיים בשקט ולא התגייסו ללחוץ ולמחות על כך שב.ג. מוותר על גאולת יו"ש?

ב.       כותב גודמן: "הציונות הדתית לאחר המלחמה חיפשה שפה דתית שתבטא אותה. השפה נמצאה בהגות המשיחית של הרב קוק (הראי"ה)." ואני תוהה, הגות הרב קוק פורסמה ונדונה בציבור הדתי מראשית הציונות בא"י במקביל לממוש חזון ההתיישבות ע"י "השמאל" הציוני. איך זה שבתש"ח היא לא עוררה דבר? מה היה בתש"ח שלא היה ב 1967? האם בתש"ח נתפסה יוזמת המלחמה של החילוניים הסוציאליסטים  כהימור מסוכן וחסר אחריות? האם לדתיים הלאומיים בתש"ח היה דפוס המחשבה של רבן יוחנן בן זכאי בשנת 70 לספה"נ שמוטב לשבת מהצד כדי להציל שארית פליטה יהודית דתית?

קוק - אקרובט משיחי שחיבר שמן ומים

ג.        ממשיך גודמן: "הרב צבי יהודה קוק (בנו של הרב קוק) פירש את האירועים ההיסטוריים (לאחר כיבושי 67!) כמימוש של שלבים שונים בתכנית האלוהית המשיחית. דהיינו ב-1948 היה פירוש אחד לתכנית האלוהית, וב-1967 נולד פירוש חדש אחר לתכנית האלוהית לגאולה. אם כך האם הקושי האמיתי של הציונות הדתית הוא לזהות בזמן אמת, מה היא התכנית האלוהית???

וגודמן מגיע למסקנה: " המאבק נגד הנסיגה הוא לא מאבק על נדל"ן, זהו מאבק למען המשך תנועת ההיסטוריה לקראת גאולה." האם בתש"ח המאבק בעיני הדתיים נתפס כמאבק על נדל"ן? האם נדרשו לציונות הדתית כבושי מלחמת ששת הימים כדי לגלות (להפנים) ששלבי ההיסטוריה מתקדמים לגאולה? איך זה שפרשנות דתית סדורה משנה במהירות מאבק על נדל"ן למאבק על הבאת גאולה?...   מה ניתן להסיק מכך על רצינות החשיבה הדתית? ועל כושרה להבין את המציאות בזמן אמת?...

קוק הבן. איפה התחבא בתש"ח?

הרצי"ה ב-67 נפל לו אסימון ההזדמנות לכפרה. 

ד.       חייבים להודות, הרב קוק זצ"ל (הראי"ה) נאלץ לבצע לולינות הגותית דתית מדהימה, בניסיון לחבר בין המעשה הציוני החילוני הגואל, לבין חוסר המעש הדתי והתנגדותו לסייע לגאולה מידי החילוניים.כותב גודמן: "עפ"י הרב קוק בציונות החילונית יש סוד כפול והוא, שהציונות החילונית היא תנועה  משיחית, ושהחילונים שמובילים אותה הם "דתיים" בלתי מודעים!" האם זאת לא לולינות במיטבה???

ה.      בהעדר נבואה, המאמץ לנחש את התכנית האלוהית לגאולה הוא בחינת הליכה מתמדת בנתיבי העבר. לכן ספק אם יוביל לגאולה בעתיד. אבל בכ"ז אזרום עם גודמן: בתרצו את לולינותו של הרב קוק: "הגאולה האמיתית מתגלה בשכלולה של הישיבה בא"י בשילוב יישובה של הארץ עם קיבוץ הגלויות לתוכה בשליטת ממשלתנו עליה". ומכך מסיק גודמן "שלציונות המשיחית, מצוות ישוב הארץ לא נובע מן ההלכה הדתית המוכרת אלא ממיקומה בדרמה המשיחית". דהיינו: "ההתיישבות איננה רק סימן לגאולה אלא היא סיבת הגאולה!" ולכן כדי להחיש את הגאולה יש להגביר את ההתישבות". אני תוהה אם לא יצר הרב קוק במודע "מלכוד של גאולה?" בהיגיון של מלכוד המשיח שלעד ייוחל אך יגיע, כך ישוב הארץ תמיד ייוחל ולעד לא יספיק!...

סבסטייה- מכפרי תש"ח תפסו טרמפ על חמורים ומקרבים את הגאולה 

ו.        ההסבר הדתי משיחי הוא פשוט: "הישראלים החילונים שאינם מאמינים בתכנית המשיחית, הם אלה שממשים אותה... מעשי ההתיישבות שלהם מראים שהם מחוברים בחוטים נסתרים אל נשמתה האלוהית של האומה." כך נתרצו החילונים בעיני הדתיים המשיחיים להיות "לחמורי המשיח!" הדתיים ילמדו תורה כדי שאלוהים ישלח את החמורים להביא את הגאולה! ואני מתפלא איך זה שאחרי אלפיים שנות גלות לא שאל עצמו הרב קוק למה בחר הקב"ה לגאולה דווקא בחילונים? ולא באף אחד מהזרמים הדתיים המקורבים אליו והנאמנים לו???... ולמה זה כלל לא עלה בדעתו של גודמן?... ארשה להניח שמבחינתם של קוק וגודמן זאת שאלה רטורית, ברור שזאת דרכו של ה' להשיב את החילונים האובדים אל חיקו, בחינת שבו בנים אובדים לגבולם... אבל בכ"ז אחרי אלפים שנה של אמונה עיקשת וקידוש השם זאת התמורה?  גם על זה קיימת תשובה מוכנה: נפלאות דרכי השם מבינת האדם...

ז.        בנו יורשו של הרב קוק, הלא הוא הרב צבי יהודה (הרצי"ה) שהיה יותר נלהב מאביו ופחות זהיר, מהר לקבוע: "הצו ההיסטורי האלוהי של קץ הגלות איננו ניתן להשתנות ולהסתלף....איחורים ועיכובים יכולים שיהיו, אך אינם יכולים בשום פנים להסב אחורנית את גלגלו המתקדם והודאי (של הצו האלוהי) יוצא מזה שהרצי"ה הוא במעמד של משה רבנו! והוא מבין בוודאות מוחלטת את דרכי הקב"ה. כבושי הממשלה החילונית ב1967 היו אות לפעמי הגאולה וכדי להחישה יש להתיישב בארץ אבותינו שגבולותיה מי ישורם? אלא שהסכם השלום עם מצרים היה כרוך בפינוי הישובים מסיני ודווקא ע"י ממשלת ימין! ואני תוהה על מידת כובד הראש האמוני שיש בציונות הדתית, כיצד זה קורה שבין 1948 ל1973, בפרק זמן של פחות מדור, מפאג"י דרך המפד"ל ועד לבית היהודי, מצליחה התנועה דתית לאומית לעבור שינויים קיצוניים כאלה בתפישותיה הדתיות. האם ההסבר לכך יכול להיות אמוני?

ח.      בהעדר הנבואה, מתודת ההסקה הדתית מבוססת על פרשנות למגמה האלוהית, על פי ארועי עבר והווה, והתאמתם לתזה הבסיסית, המאמינה באקסיומת קיומו של האל הפועל ומכוון. המתודה הזאת לא מתמודדת אם השאלה המתבקשת: מדוע האל מסתיר את כוונותיו? איזה צורך יש לו "לאמן" את שליחיו האנושיים בניחוש תכניותיו? לכן המשך עקירת הישובים ופינוי חבל עזה וצפון השומרון ב- 2005 ע"י החילונים "מבשרי הגאולה", יצר בהכרח עוד משבר אמוני. רבני הציונות הדתית נאלצו להסיק שהרב קוק טעה! וגודמן מסיק נכון: "מדינת ישראל כשפינתה, ריסקה גם את האידאה המשיחית שהביאה להקמתה של ההתיישבות." או בלשון ציורית "חמורו של המשיח בעט במשיח!".. שוב בתוך כעשרים שנה  מתהפך העבר על מפרשיו. ואני תוהה, איך לא עולה השאלה שאולי למעשה ההתישבותי אין שום נגיעה לגאולה? מדוע שזה לא יהיה רק ענין טריטוריאלי נדל"ני מובנה מתבקש?

ט.      אלא שכזכור גודמן "מגשר" לשיח בין בעלי המחלוקת, ולכן הוא נזקק להצגת סימטריה ביניהם: "עקירת הישובים הייתה לציונות הדתית מה שהפרטת הקיבוצים הייתה לציונות הסוציאליסטית: מהלומה אידיאולוגית שקשה להשתקם ממנה." האם יש מקום להשוואה כזאת? לטעמי לא! המהלומה לציונות הדתית נבאה מהכרת הטעות  בפרשנות הדתית את העבר! לעומת זה לציונות הסוציאליסטית זאת לא הייתה מהלומה! הסוציאליזם האידאולוגי הקיבוצי החל לשקוע הרבה זמן לפני ההפרטה! וההפרטה נולדה לנוכח פני העתיד הכלכלי. מהכרת שנוי מציאות ההווה, מדאגה לעתיד ומחוסר ברירה אחרת. שום קשר לעבר! חשוב להדגיש זאת, כי גודמן משווה כאן מין בשאינו מינו! כהשוואה בין בשר לחלב!

י.        גודמן מסביר לקורא מה אירע בציונות הדתית: "התאוריה שלפיה החילונים הם חלוצים בלתי מודעים של הגאולה נסדקה... ועל כן ההצדקה הדתית לשיתוף פעולה עם הציונים החילונים מאד נחלשה." שהרי הראי"ה טעה בחזונו שהלאומיות של החילוניות עתידה להחזיר אותם אל הדת. שכן "הלאומיות לא שינתה את החילוניות, החילוניות שינתה את הלאומיות! היא חוללה לאומיות שמנותקת לא רק מהתורה אלא גם מהאדמה ומהגאולה!" אכן, לולינות פרשנית לאחור שמעוותת את ראית המציאות הווה, סופה להגמר בעתיד בשוקת שבורה. יוצא איפה שהחשיבה הדתית משיחית לאחור, תלויה לחלוטין במעשי או מחדלי החילונים! זאת המסקנה שמתבקשת, אלא שגודמן נמנע מלהסיקה! והשאלה הרטורית מדוע?!

כך ניתן לחזות את המשבר הדתי לאומי הבא, פילוג נוסף בציונות הדתית, שסיבתו תתורץ במחלוקת בין מצדיקי הרב קוק והחובה לעשות לממוש חזון הגאולה שלו. דהיינו לשתף פעולה עם החילונים כדי להשיבם לדת (בנט), לבין המאמינים

שטעה! ושהחילונים סיימו דרכם ולכן החובה להאבק בהם (אריאל.)

יא.    גודמן מסכם שוב את התוצאות בראייתו הפשטנית: "ההפרטה הלמה בסוציאליזם הישראלי; האינתיפאדה הראשונה פירקה את הימין הליברלי; האינתיפאדה השניה שברה את השמאל המדיני; ואז באה ההתנתקות וחבטה בימין המשיחי." מה זה אם לא פשטנות דתית במיטבה?! לערוך ולהציג את הארועים כך שיתאימו לתזה? כך יוצא שמלבד "הלם" ההפרטה, כל שאר "המהלומות" הן תוצרים של מעשי הפלסטינים והתגובות של ישראל עליהם. ואני תוהה אם כל "המהלומות" האלה אינן תוצר מתבקש מהמעבר לשלטון הימין הלאומי ו/או מהתחזקות הציונות הדתית המשיחית?... האם גם זאת היא מסקנה מתבקשת?

הממציאים החדשים של הקוקיזם.

יב.     טוען גודמן שבעקבות המשבר המשיחי נוצרה "גרסה חדשה של ימין- ימין שעיקר עניינו הוא ביטחון ולא גאולה." ובעקבות משהו שלא מוסבר (אולי התחזקות הימין?): "השמאל המציא עצמו מחדש. ובדומה לימין שהתפכח מהגאולה,  התפכח השמאל מהשלום." ההתחדשות הזאת מבוטאת ע"י שינוי הטיעון המרכזי, כפי שכותב גודמן" "השמאל החדש טוען שהמשך הנוכחות בשטחים תביא לקטסטרופה. הימין החדש טוען שהנסיגה מהם תביא לקטסטרופה! אלה גם אלה החליפו את התקוות בפחדים." שוב אותה סימטריה פשטנית. ומדוע? משום שלסיפור על "ההתחדשות" טרם מלאו עשר שנים. משום שהימין ברובו הגדול החילוני, מעולם לא עסק בגאולה ולא גילה פתאום את הביטחון. משום שהשמאל טען וקבע כבר ב1967שהנוכחות בשטחים תביא "לקטסטרופה". משום שלשמאל בניגוד לימין לא היה צורך "להתפכח" מהשלום הוא בס"ה שינה את הטיעון אל מול המציאות שהתהוותה. ומשום שעל שני הצדדים פעלו אותם פחדים אז ופועלים עתה.

לכן המסקנה המתבקשת אינה מסקנתו המסכמת של גודמן: "שזהו סיפור על מעבר מוודאות אידיאולוגית למבוכה ישראלית." שכן "הוודאות האידיאולוגית הוכתה כבר בעקבות הנסיגה הראשונה מסיני ב1957. ונפחה את נשמתה סופית בעקבות המהפך ב1977. באשר "למבוכה הישראלית" (למחלוקת) היא קיימת עוד מיום הכרזת המדינה ונותרה מאז ועד היום בקרב הציבור

ראש חמורי הגאולה ודגלם

החילוני. המבוכה נוצרה בעיקר בציבור הדתי כתוצאה ממתודת החשיבה הדתית והמשיחית המעוותת את ראיית המציאות ההווה. ולכן צפויה תמיד למהלומות ולהתפכחויות עתיד. מה שקרה סביב נושא ההתישבות הוא מאבק טריטוריאלי (נדל"ני) אבולוציוני שתמיד מתורץ באידיאולוגיות וגם זה מוטבע בדפוס החשיבה החברתית. זה מאבק בין שתי גישות אנושיות: השכלית והרגשית. מה שמניע את הימין ותומכיו זאת הגישה הרגשית הטבעית הפסימית והפסיבית. לאמור, אויב הוא תמיד מאיים ויאיים ולכן את מה שנכבש בדם יזע וכאב לא מחזירים מרצון. המניע את הגישה השכלית האל טבעית והאקטיבית זאת ההנחה שחובה לחשוב ולפעול באופן רציונלי כדי להשפיע על העתיד. זה כל הסיפור האמיתי שעומד מאחרי המחלוקות. התגברות ההשפעה הימנית היא פועל יוצא מהגדלת העושר החברתי והבטחון הלאומי. וגודמן משלה את קוראיו בטענה חסרת בסיס, שבשיח ניתן לגשר על הפער המובנה. הפער גושר בכפיה ערב הקמת המדינה, ורב הסיכויים שכך זה יוכרע בעתיד, אם וכאשר יתהווה איום קיומי ממשי על עתיד החברה היהודית ישראלית.

יום שישי 23 יוני 2017

מלכוד 67 מיכה גודמן. פרק ב' התפנית הרעיונית של השמאל

כרשימותי הקודמות גם ברשימה זו אני חושף כשליי הבנה או פרשנות שלקה בהם גודמן, ושגובלים בפשטנות מקוממת גם אם הם מופנים לקהל קוראים דתי לאומי ייחודי. אי אפשר להימנע מלחוש ברדידות הבנת הדברים והתהליכים. וכפי שגודמן עצמו מעיד, המטרתו היא ליצור שיח במקום היריבות, ולצורך "מטרה קדושה" זו מותר "לעגל פינות" היסטוריות ולהסתיר משברים וטראומות, כדרכם של בית הלל.

המשפט הראשון בו נפתח הפרק הזה מציג את טענתי שגודמן מכוון את דבריו בראש ובראשונה "לצאן מרעיתו" הצעיר.

א.      "לאורך רוב שנותיו, הזרם המרכזי של השמאל הישראלי לא האמין בשלום." גודמן כדתי מסביר את השמאל במושגים של "אמונה", וזאת טעות בסיסית בהבנת השמאל החילוני. "השלום" אינו מושא לאמונה! השלום זה צורך פרקטי, זאת מטרה אסטרטגית קיומית, וזאת טקטיקה פסיכולוגית שנועדה לשרת את ההתמודדות, רק זה ולא יותר! בדיוק כפי שמטרת העם בתנ"ך היא לחיות "איש תחת גפנו ותאנתו" או להיות "אור לגויים". לכן אין משמעות ייחודית לכך שבזמן נתון על הרצף ההיסטורי השמאל לא פעל להשגת או למעשה ה"שלום". וגם זה עניין של נקודת מבט.

פרוק הפלמ"ח ויתור על סוציאליזם עבור בטחון

שלום זאת לא אמונה אלא מטרה.

ב.       אשר על כן למסקנה "השלום הוא אשליית שווא. והסדר מדיני לא יוכל לרפא את היחס העוין של המזרח התיכון לישראל". לא היה קשר לתפיסה הביטחונית של השמאל (מפא"י) מקום המדינה ועד 1967. ראיית השמאל הייתה פרגמטית ולא אידאולוגית! ראייה שהוכתבה ע"י סדרי עדיפות.

ג.        יוצא איפה שגם המסקנה הבאה מוטעית: "השמאל הישראלי לא עסק ביוזמה מדינית, אלא בכינונה של חברת מופת סוציאליסטית". מ1967 ועד 1973 היו יוזמות מדיניות, שלא הבשילו לכדי מהלך, רק מאילוצים פוליטיים בלי קשר לסוציאליזם! לא היה סיכוי להישג פוליטי פנימי יחד עם ויתור על "פרות הניצחון" הגדול של 1967. אשכול, דיין, גלילי, אלון, פרס ואפילו ספיר נכנעו לרוח השיכרון.

ויתור על "כבוד" למען ביטחון ועצמאות

ד.       כשנכנסים לנתיב שגוי בלבירינט היסטורי, נאלצים לעתים לעשות מסלול שגוי ארוך, עד שמגיעים לאין מוצא. וגודמן עושה זאת בהתלהבות מיותרת. "לשיטתו של השמאל הציוני, התכלית של התנועה הציונית היא להעביר את העם היהודי מעבר של ניצול, לעתיד של סולידריות". אכן זאת הייתה ועודה המטרה אבל אין היה סותרת לא את תפיסת הביטחון, לא את שאיפת השלום ולא שום תהליך מדיני אלה עמודים נפרדים שתומכים את אותו הבניין!

ה.      והתפנית הבאה בנתיב השגוי היא המסקנה: ..."בשנות השבעים השמאל החל בתהליך שלהפרדה מחלום חברת המופת הסוציאליסטית, והמיר אותו בחלום השלום." לא מני ולא מקצתי! את הרעיון הסוציאליסטי קטע ב.ג. כבר מ-1948 בפרוק הפלמ"ח, בבחירה המדינית בהשענות על המערב הקפיטליסטי, בעיקר ארה"ב צרפת ואנגליה ששיאה במבצע סיני ובהסכם השילומים עם גרמניה המערבית גרורתן. ישראל נעשתה

"סוציאליסטים" רבין ודיין 1967 

"ללייט סוציאליסטית". ואין כל המרה אל "חלום השלום!"

ו.        ראינו מצג פשטני של מציאות שלא הייתה! וזאת עוד הוכחה לכך שהספר נועד לעיניים הדתיות הבורות והמתפתות. רצה להראות: הנה, מה שקרה לנו קרה גם להם! דהיינו סימטרית שווא!: "ראינו כיצד השתנה הימין והפך מימין ליברלי לימין משיחי. נספר עכשיו בקצרה כיצד השתנה השמאל והפך משמאל סוציאליסטי לשמאל מדיני." גודמן אכן מאבד דרכו  בנתיב השגוי בלבירינט הפרשנות ההיסטורית.

ז.        גודמן מבצע דילוג נחשוני מטשטש על היסטורית השמאל, לצורך רכישת לב קהל קוראיו הדתי: הוא מסכם: "הסיפור הישראלי, שבראשית דרכו היה תחת השפעה תרבותית כבדה של רוסיה, עבר להשפעתה התרבותית החזקה של ארה"ב. ומנתר היישר לקיץ 2011 למחאת "הצדק החברתי". ולא בכדי נעשית הקפיצה! בדרך הוא "שוכח" למנות את המהפך השלטוני בעקבות מלחמת יום כיפור, את השלום עם מצרים והשפעתו,  את משבר האינפלציה הקשה והשלכותיו, את הרפתקת מלחמת לבנון הראשונה, והשלכותיה המתמשכות והמפלגות, את השלום עם ירדן והשלכותיו על יו"ש. את הסכם אוסלו עם ערפאת והשלכותיו, ומעל לכל את טראומת השמאל בעקבות רצח רבין! והקרע הישיר שנגרם בשל כך! וזה רק על "קצה המזלג"! מדוע עושה גודמן קפיצה נחשונית? נראה שעובדות אלה משבשות את התאוריה הפשטנית הנוחה שבונה גודמן כדי לרכוש את לב קוראיו הדתיים...

רצח רבין חסר משמעות לשמאל?

ח.      הפשטה נוספת נוחה שעושה גודמן על "השמאל" מתמצית בפסקה הבאה: "סולידריות בין עובדים התחלפה בסולידריות של צרכנים!" מצג הסולידריות בן עובדים הסתיים כאשר ההסתדרות נפרדה מנכסיה בחברת העובדים. זה הואץ בעקבות המהפך הפוליטי שגרמה לו קבוצה שלא היה בעיניה כל ערך לסולידריות בין עובדים. מפלגת האופנה הראשונה שקמה לנו הלא היא ד"ש! לא קם עדין פיתוח חברתי שנקרא "סולידריות בין צרכנים". מחאה חברתית זאת "אפליקציה" מוכרת והיא פרצה בעקבות זעם מצטבר בשל תוצאות משטר הקפיטאליזם החזירי שהושת על ציבור השכירים ולא על צרכנים!!!

ט.      תחת הכותרת "מסוציאליזם לשלום" מספר גודמן את העובדה: "ביוני 1967 קיבלה ממשלת ישראל החלטה להציע למדינות הערביות את רוב השטחים (הכבושים) הללו בתמורה להסדר שלום." זה היה תרגיל טקטי אפיני למפא"י שנועד למנוע דרישה גורפת של העולם לסגת מהשטחים, שנבע מהפקת לקח פינוי סיני ב 1957 ע"י בן גוריון, וזה אכן עבד! וזה גרם לבגין וחבורתו לפרוש מהממשלה ולשוב לאופוזיציה. לא היה שום קשר לנטישת הסוציאליזם לטובת השלום. בהמשך עובר גודמן ביעף אל השלום של הימין עם מצרים וקובע: "הפתעת השלום סיפקה את התחליף האידיאולוגי לסוציאליזם – השלום." זאת שוב הסקה שגויה שמעידה על חשיבה תבניתית והבנה רדודה שמחברת מין בשאינו מינו.

ממופת הסוציאליזם למופת השלום

י.        גודמן מוסיף עוד "סימן דרך מטעה" למשעול התלוש בו בחר בקובעו: "ממשלת בגין התעקשה שלא לוותר על יהודה ושומרון במסגרת ההסדר (שלום עם מצרים ג.ג.) זה היה הרקע להקמתה של תנועת השלום הישראלית. (הוא מכוון ל"שלום עכשיו" אך לא נוקב בשם) כי התנועה הזאת קמה לפני המו"מ עם סאדאת, כבר בעקבות ביקורו המפתיע של סאדאת ב1978. כנגד קולות ההתנגדות לוויתורים שפרצו בליכוד ושותפותיו לקואליציה בהובלת שמיר וגאולה כהן. 348 קציני צה"ל במיל נזעקו לעודד את בגין לוותר על סיני בתמורה לשלום עם מצרים! לא דובר עדין על יו"ש! ובכן, כדי לשכנע את הקורא הדתי התמים בנכונות התאוריה מותר "לעגל פינות עובדתיות" כדרכו של בית הלל...

יא.    את סקירתו השטחית על השמאל מסכם גודמן שוב: "סיפורו של השמאל הישראלי הוא סיפור המעבר מסוציאליזם לשלום" והוא נזקק לסימטריה בנאלית: "סיפורו של הימין הישראלי הוא סיפור המעבר מליברליות למשיחיות." אלה הכללות גורפות שמקוממות את האינטליגנציה החילונית! והחזרה על התאוריה לא מחזקת אותה. השמאל הישראלי החילוני לא קשר בין הסוציאליזם לשלום והימין החילוני חדל להיות ליברלי מרגע שהפך מפלטה הפוליטי של "ישראל השניה!" המעבר לא היה אל משיחיות! והתרחש על רקע הסכמי אוסלו ותוצאותיהם! המעבר היה אנטי ערבי אנטי שמאלי וכתגובה לרצח רבין!  

"משיח עכשיו" שיח עקר, שלום  אם ירצה השם.

יב.     גודמן הוא "פוליטיקליקורקט" או כפי שהוא עצמו מגדיר "מבית הלל". גם בסקירתו את השמאל הוא אינו מסתכן בלהקשות על הקורא הדתי. הוא מדלג דילוג מקומם ולא אלגנטי על טראומת רצח רבין בשנות התשעים, שהשפיע יותר מכל ארוע אחר, על התחדדות עמדות שני הצדדים! וגודמן בורח מזה כמו מאש!

עד כאן עיקר התגובות לפרק זה, בספר החשוב והפופולרי הזה. ניתן לסכם בינתיים שהספר מתפקד היטב "כאיי רובוט" שתוכנת לטאטא בעיות וקשיים אל מתחת לשטיח ולהסתירן שם. בשיטת ניקוי כזאת ניתן אולי לנהל שיח, אך ספק אם בתנאים כאלה השיח יהפוך לשיחה פורה. וכדרכו של גודמן אציין שההבדל בין גישות בית הלל ובית שמאי מתמצה בין הכרעה מיידית בסוגיה, לבין הסתרה גמגום ודחיית הקץ גם למען שיח עקר. 

פרק א' "במלכוד 67" התפנית הרעיונית של הימין

כתב 67 אך מכוון ל1917

ענינו המרכזי של ד"ר מיכה גודמן בספרו, אמור להתמקד בחמישים השנים האחרונות שבין 1967 ל2017 כשההיפותזה שמציע הכותב, מדברת על מלכוד  שנקלענו אל תוכו בעקבות כבושי מלחמת ששת הימים.

אלא שגודמן נזקק "משום מה" לחפש את הסיבות עוד מאה שנה קודם מסביבות 1917  וזה לא במקרה!

ההזדקקות הזאת כשלעצמה, מחלישה את הבסיס עליו הוקמה ההיפותזה כולה. משמעות הרצף ההיסטורי בן מאה השנים, שגודמן מודע לה היטב, מוביל בהכרח למסקנה שאם אכן קיים כבר מלכוד השם הנכון צ"ל "מלכוד 1917" כי מלחמת ששת הימים היא לא יותר משלב משמעותי בקונסטרוקציה מתפתחת שמראש נבנתה כמלכוד. מה עוד היו כבר ב1917 מספיק חכמים סקפטיים בבריטניה, ולא רק! שאבחנו מראש את המלכוד הזה. ביניהם היה יהודי חילוני חכם נאור מעשי ותלוש, זאב ז'בוטינסקי, שנשבה בעצמת הרגע ההוא התעלם מאותות המלכוד והתגייס בכל מעודו וכשרונו ליצור אידאולוגיה יהודית בורגנית לאומית, שתהווה מענה "לסופות" הסוציאליזם שהחרישו אז את כל אירופה וסחפו את יהדות אירופה המרכזית והמזרחית.

ז'בו. כהרצל נותר רק כסמל תלוש

יש שיטענו בדיעבד שז'בוטינסקי הקדים את זמנו. ויש אחרים שיטענו שהוא היה תלוש ממציאות זמנו, ולכן תפקד "כנביא שקר" שנבואתו יכלה להתממש רק במדינה יהודית מחוננת. מאחר וגודמן מוצא לנכון להחזיר את ז'בוטינסקי לתמונה למרות שנותק לחלוטין מכל הקשר רעיוני ליסוד המדינה  ב1948 ולכיבושי 1967 אתיחס להלן לכמה מקביעותיו.

א.      "לפי ז'בוטינסקי, הסדרים מדיניים לא יכולים לרפא את הטבע (הרוע) האנושי." רוע אנושי או מוסר אנושי, אלה מושגים דתיים מבסיסם ובהווייתם. צריך לזכור שז'בוטיסקי בעתו דבר אל יהודים דתיים ו/או יהודים שזה מכבר עזבו עולם תרבותי דתי. גודמן היום, כיהודי דתי אינו מסוגל להתנתק מהוויית שורשיו והוא מנסה לחבר מין בשאינו מינו. החילוניות קובעת שאין קשר הכרחי בין הסדרים מדיניים לרע או לטוב אנושי או לטבע האדם! האבולוציה האנושית חברתית מתקיימת על בסיס מגדריות. הסדרים מדיניים וטריטוריאליים הם פועל יוצא מהשונות וההתמודדות בין מגדרים חברתיים.

ב.       בתפיסות ז'בוטינסקי מתקיימת סתירה מובנית ולא היה בכוחו לגשר עליה: מחד- "תפיסת עולם, החושדת בכל בני האדם", ומאידך- "ליחיד אסור להיות כפוף למלך! היחיד הוא המלך! זה לא עומד במבחן לקחי ההיסטוריה משום שזה חזון אוטופי של "הנאורות" המתנגש בהכרח בטבע האדם הפועל מתוך הדחף האבולוציוני המגדרי. גודמן כדתי אינו מסוגל להודות בכך.

ג.        גודמן מצטט מז'בוטינסקי: "בראשית ברא אלוהים את היחיד: כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו- והרע "מלך" גם הוא; אכן אוטופיה במיטבה! שמתעלמת מכך שרוב בני האדם מעדיפים את "העבדות" על פני "המלכות" כי הרבה יותר פשוט ואנושי להיות "עבד" כי הדחף למגדריות התומכת מחייב ויתור על ה"מלכות" המחייבת.

ד.       בהמשך: "טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד; לשם טובתם של יחידים נוצרה החברה" אכן מילים כדרבנות! אלא שז'בו מתחמק מהבעיה הקשה: מה זה "טובתם של יחידים?"...

ה.      גודמן מסיק מז'בו': "מתוך הרעיון האינדיווידואלי על מלכותו של היחיד נובע הרעיון הליברלי של הגבלת שלטון הרוב". מה שידע ומה שראה ז'בו אינו בהכרח המציאות של ימיו. קל להבהיר זאת היום, הגבלת שלטון הרוב חיונית כדי לשמור את הדבק המגדרי החברתי כי רודנות הרוב תפורר את החברה.

ו.        "ז'בו לא רק הצמיד ליברליות לחשדנות, הוא גם חיבר בין ציונות של שלמות הארץ לציונות של דיפלומטיה." יש כאן חיבור עקום של ליברליות לחשדנות. ז'בו הבין שהמשחק הדיפלומטי כל ענינו זה אינטרסים מדיניים וליברליות אינה סותרת אינטרסים. שלמות הארץ של ז'בוטינסקי הייתה אינטרס שמרגע שהציונות זכתה בו, חובה לשמור עליו, על כולו! כי ויתור מרצון הוא פתח לעוד ויתורים!

נביא המרב הרצוי מול נביא המצוי והאפשרי.

ז.        ואכן בהמשך כותב גודמן: "ומהיכן שאב ז'בוטינסקי את עמדתו ביחס לגבולות הנרחבים של הארץ שאותה יש לדרוש מהקהילה הבין לאומית? מהקהילה הבין לאומית עצמה!" למה? "כשהוחלט בוועידת סאן רמו שהבריטים יקבלו מנדט על פלסטינה, התחייבו הבריטים שהם יקדמו את הקמתו של בית לאומי ליהודים".
      בזה ראה ז'בוטינסקי התחייבות (בלתי חוזרת כמובן. ג.ג.) של העולם לעם היהודי!" אלא שהיו לפחות ארבע בעיות "קטנות" 1. ליהודים לא היה כוח ממשי. 2. היהודים לא הגרו בהמוניהם לפלסטינה כמצופה מהם בהתאם לאינטרס
      שעמד בבסיס "ההתחייבות" שנתנה להם. 3.התחייבות מדינית היא תמיד תלוית אינטרסים, ולכן היא תמיד בע"מ. 4.התברר שחיו בסביבה הרבה יותר "ילידים" שמאחר והיהודים אכזבו בגדול, אלה הלכו וצברו כוח ממשי! וזאת הייתה הסיבה שז'בו נאלץ להמציא יש מאין, את הצבא היהודי. המצאה שהתבררה כעוד פנטזיה תלושה ממציאות שעתה. כך יוצא שגודמן ב-2017 מעניק היגיון לפנטזיה מ1922. משל: נטל לימין "צלע" מעברו כעזר לשיח.

ח.      תלמידיו ממשיכיו של ז'בוטינסקי בשונה ממורם, נאלצו החל משנות הארבעים להתמודד עם המציאות. התמודדות קשה, שלא הותירה להם ברירה וכפי שמסכם גודמן בניסוח לוליני: "תורת ז'בוטינסקי תחזקה מתח בין רעיונות מנוגדים, אך שהתנגשה בקרקע המציאות, הביס המרכיב הליברלי את המרכיב המקסימלי." וזאת רק מסיבה אחת! הוויתור על שלמות הארץ המנדטורית  "המובטחת".

שוב הסבר מטעה, הוויתור הזה לא בא מהכרה בסתירות, אלא נכפה על ממשיכיו ע"י השמאל ההוא    באופן דמוקרטי וכוחני. זאת הסיבה העיקרית "שהליברליזם הביס כביכול את המקסימליזם!" וכשלימין החדש נתנה ההזדמנות לשלוט הוא נטש את הליברליזם לטובת אמוץ "מיני מקסימליזם".

מה שהניע את הימין של בגין  החל מ1948 ובהמשך מ1967 היו "רגשי נקמה" אל מול הדורסנות של מפא"י לגלגוליה, הזלזול המופגן בתורתו של ז'בוטינסקי וההדרה המוכוונת שלו של תורתו ושל תלמידיו ופועלם מתוך האתוס הציוני המסופר. מה שמניע את הימין היום כבר לא קשור לז'בוטינסקי ולהגותו.

השמאל מסיבותיו נטש את דרכה של מפא"י ההיסטורית ונע "שמאלה" והימין באחור של כששים שנה מאמץ מחוסר תורה משל עצמו, את דרכה האנכרוניסטית של מפא"י ההיסטורית מלפני מבצע סיני וערב ששת הימים. הימין מתקשה לסלוח לעצמו ולהודות שהשלום ההיסטורי שעשה בגין עם סאדאת נעשה רק בזכות תמיכת השמאל מספסלי האופוזיציה. עשיית השלום עם מצרים ב1980 שבשה לימין החדש את הנתיב הבטוח לאימוץ תורת הביטחון הננטשת של מפא"י כתחליף "לליברליזם ולמקסימליזם האוטופיים המקרטעים" שאבדו אי שם בענני האבק של המאבק במציאות. שהרי מפא"י ההיסטורית לא ידעה להתנתק מעברה, וכיצד לעשות שלום! בלי לאבד ביטחון ולכן ננטשה נכדיה.

מתישבי בני יהודה 1912 - חלום קהילתי לאיכרות יהודית בא"י שירד מהפסים...