מלכוד 67 – מיכה גודמן. חלק ג' מרחב שיח פרגמטי פרק ב'

רעיון ההתפצלות     

הפרק הזה נפתח באמירה שמעידה על הראיה הדתית לאומית של הכותב: "הפרגמטיסט הישראלי הוא מי שהעמדות שלו אינן חלק מהזהות שלו." זאת אמירה מוכוונת בגוון שלילי, שרומזת לקורא הדתי לאומי, שליהודי החילוני יש בעיה עם הזהות היהודית שלו! האמירה היותר מדויקת היא: "הפרגמטיסט הישראלי הוא מי שעמדותיו אינן מושפעות, או מושפעות פחות ע"י הזהות שלו." ולכן קיים סיכוי גדול שעמדותיו פחות מוטות ויותר מציאותיות. על המסקנה הזאת מדלג גודמן, ומיד רומז למטרתו של הפרק הנוכחי: "תכנית ההסדר החלקי (שהוצגה בפרק הקודם בצורה מגמתית כפי שפרטתי.- ג.ג.) מדגימה את החשיבה הזאת, (החשיבה הפרגמטית החילונית- ג.ג.) אך היא תכנית דרמטית משום שהיא משנה את גבולות המדינה." מדוע היא דרמטית? משום שלציבור הדתי לאומי לא מסוגל (כמו הפלסטינים) להסתפק בגבולות 67 או לוותר פורמלית על שטחי יו"ש. לכן מציע גודמן רעיון "צפרדע" שהציבור הדתי לאומי יוכל לבלוע, בהתאם למסורת הידועה שלו, להתעלם מהמציאות: "ניתן לשקול גם רעיונות יותר מינוריים, שלא מותירים ישובים יהודיים מחוץ למרחב השליטה הישראלי". זה הרעיון שמציע גודמן "לפרגמטיסט הישראלי" כדי לשמר את כל ההתנחלויות, בלי להתחשב בפלסטינים. רעיון שינציח את המצב הנוכחי שנגדו נאבקים הפלסטינים. כדי לשכנע את "הפרגמטיסט החילוני", הוא מגייס את קיסינג'ר לעזרתו ואת אמירתו מ2016 שבמצב הנוכחי במזה"ת "פלסטין החדשה והקטנה לא תחזיק מעמד."  ואני כפרגמטיסט חילוני יהודי שואל: אם זאת התחזית ואם בכ"ז הפלסטינים משתוקקים לזה, מדוע לא להיכנס אתם למו"מ על זה? אדרבא, ננהל מו"מ מול הנהגתם, שיבטיח את האינטרסים הישראלים ביו"ש וגם נתן לפלסטינים את ההזדמנות להיכשל. הרי נפיק מכך תועלת כפולה.

א.      האם לאפשר לפלסטינים "כמעט מדינה"? זאת דילמה שקיימת אצל הישראלים. לפלסטינים היא לא אופציה והם מעולם לא דנו בה. זה תחילתו של הכשל ברעיון ההתפצלות. המשכו של הכשל הוא בכך, "שהרעיון" לא מכוון לאוזן הפלסטינית, הם ממילא ידחו אותו! הוא מכוון לאוזנו של הפרגמטיסט החילוני  כדי שיילכד בו, ולאחר "שהרעיון" ידחה ע"י הפלסטינים, תהיה לו סיבה מספקת להניח את התנחלויות לנפשן. לכן גודמן בונה סביב "הרעיון" קונסטרוקציה "דמו רצינית" שתאפשר גם לציונות הדתית לבלוע, לא להיחנק ובעיקר לשתוק. "שילוב של אמצעי דיפלומטי ואמצעי טריטוריאלי... ...שניהם יחד עשויים לכונן מציאות שבה יש דרגה גבוהה של התפצלות ללא סיכון בטחוני גבוה". כאן יש להזכיר שעדין לא הוגדר מהו בכלל סיכון בטחוני. והאם למשל, התנחלות מבודדת מרוחקת ותלותית מייצרת סיכון בטחוני?

ב.       מכאן אנו מובלים אל סדרת תרגילי ניסוח שהמחבר מרשה לעצמו לכנותם "המאמץ הדיפלומטי." לא פחות!  ובמשחק במילים הזה עם עצמו הוא מציע שתי פעולות: "הראשונה שבהן היא הכרה ישראלית ברשות הפלסטינית כמדינה." הכרה שנכון להיום ממשלת ישראל מתנגדת לה בשל "ההיגיון המדיני הקונבנציונלי" במקום זה מומלץ בחום "לשנות את צורת המחשבה... משאיפה לשלום ליציאה מהמלכוד..." וגודמן מסביר בשיא הרצינות: "אם ישראל תשאף "רק" לארגן מחדש את הסכסוך, אזי הכרה בין-לאומית בפלסטין עשויה להיות דווקא יתרון." המשמעות הממשית היא לחדול להתנגד ולתמוך בהכרה הבין לאומית שכבר נתנה לרשות הפלסטינית. מדוע אני מכנה זאת משחק מילים ריק מתוכן? משום שההכרה שקבלה הרשות כמדינה היא הכרה טריטוריאלית! גבולות 67 אז מה כבר יצא לנו מהלוליינות המילולית הזאת? אם לא הסכם "אוסלו" בתחפושת אחרת?...

ג.        מתווסף רעיון "מהפכני" נוסף, שמוכנס משום מה תחת לכותרת "מאמץ דיפלומטי": "העתקת שכונות ממזרח ירושלים למרחב השלטון העצמי הפלסטיני" הכוונה כמובן לשכונות הערביות, וניתן לזה גם נימוק "חדשני": כך הרשות לא רק תוכרז כמדינה אלא גם תהיה לה בירה – בירושלים" מוזר, אבל איך לא חשבנו על זה קודם??? כל אלה נושאים אזוטריים בהשוואה למה שמכונה "נושאי הליבה" שאותם בחר גודמן לעקוף מסיבות "לא ברורות"...

ד.       נראה שגודמן למד עמל וטרח לאחר כל המאמץ הזה הגיע למסקנה מפתיעה הבעיה של הפלסטינים היא תחושתית: "תחושת "הכיבוש" ממוקדת בעיקרה במעבר דרך שטחי C שבהם עוברים פלסטינים במחסומים," לאמור אין לפלסטינים תודעה או זיכרון היסטורי אין מגדר לאומני או דת! יש להם "תחושות"... ואת אלה ניתן למנוע, (אפשר ציפרלקס זה פופולרי...) אבל גודמן הרבה יותר רציני, הוא מציע את "המאמץ  הטריטוריאלי". ומכנה את זה "שאיפה אסטרטגית: לבטל את מוקדי החיכוך הללו... על ידי העברת חלקים משטחי  C לרשות," גודמן לא מזכיר (או משכיח) מה גרם להקמת "מחסומי התחושה הקשה" מה הסיבה ומה המסובב? הדאגה לביטחון חיי המתנחלים מפני הפלסטינים! דהיינו: הפלסטינים מוכנים לסבול את תחושות הכיבוש כדי לבטל את התנחלויות!

ה.      אלא שגודמן אינו שוטה כפי כפי שאולי מצטייר מהתיאור בסעיף ד' גודמן ממהר לחשוף את כוונתו האמיתית: "לצרף פתרונות טכנולוגיים ואדריכליים, שיכללו מנהרות, גשרים וכבישים עוקפים שיאפשרו לפלסטינים לחוש חופשיים מהכיבוש... זהו פרויקט אדיר ומורכב אבל הוא פרויקט אסטרטגי ראוי לישראל." הדבר היחיד שאסטרטגי בפרויקט הזה הוא הרצון של גודמן שישראל תקבור עוד ועוד מליארדים על המתנחלים ביו"ש וכך יהיה לה יותר קשה לוותר על ההשקעות.. אין בזה שום תרומה אסטרטגית אחרת! כי הפלסטינים ימשיכו לפגע כי הבעיה שלהם אינה תחושתית!

ו.        גודמן מגלה "נדיבות": "בנוסף לרצף התנועתי בין חלקי האוטונומיה ישראל תימנע מהרחבת הישובים שמחוץ לגושים על מנת שלא להוסיף אילוצים ביטחוניים חדשים..." גודמן יודע שעל עתיד הגושים יש בישראל הסכמה רחבה, עכשיו דאגתו היא לעתיד הישובים שמחוץ לגושים. הוא מציע להשאיר אותם והוא מסכים לא להרחיב אותם, בתוך שטח C כמובן הוא מצפה שהפלסטינים יבלעו את "הצפרדע" הזאת, ויהנו מתחושת "העצמאות" שהוענקה להם,  ושהחילוניים יהיו מספיק טפשים להאמין שיש לזה סיכוי... נראה שהשלב הבא בפיתוח הרעיון הוא צביעת ההתנחלויות בצבעי הסוואה כדי שהפלסטינים לא יראו אותן... או שלאט לאט יתרגלו לכך שהם שם...

ז.        לאחר  "שהצליח" להתפצל מהפלסטינים בשטחי A ו- B ע"י כך "שהעניק" להם עוד נתחים קטנים משטח C (שעד עכשיו הם ידעו שכולו רק שלהם!...) נזכר גודמן שיש כמה עשרות אלפי פלסטינים גם בשטח C שצריך לעשות אתם משהו... גודמן מוצא להם פתרון יצירתי: להיות "כמעט אזרחי ישראל". משום מה הוא משוכנע שהם יקפצו על זה ללא היסוס: עפ"י הצעה זו, הפלסטינים שבשטחי C ייהנו מאותן זכויות להם זוכים ערביי מזרח ירושלים," ומה הן כבר "הזכויות" האלה? קצבות ביטוח לאומי במסורה וביטוח בריאות מינימלי ללא זכות הצבעה שממילא הם לא מעוינים בה בדיוק כמו תושבי מזרח ירושלים! ומעמד של אזרחים סוג ב' בהשוואה לשכניהם היהודים. קשה להאמין שגודמן מתכוון לכך ברצינות, ועוד לאחר שהסביר קודם ארוכות מדוע הפלסטינים אינם יכולים להסכים  להסדר.

ח.      כך מסכם גודמן את "רעיון ההתפצלות," עדין מבלי לרמוז באיזה מסגרת ניתן יהיה להגשים אותו: "מצד אחד, שטחי A ו- B יתרחבו ויהיו בפועל "כמעט" מדינה פלסטינית, ומצד שני תושבי שטח C הנותרים יהיו "כמעט" אזרחים במדינה ישראלית. ואני מרשה לעצמי להוסיף: שרעיון ההתפצלות "כמעט" יהיה ניתן להגשמה... אבל המשפט המכונן הוא המסיים: "התוצאה תהיה צמצום דרמטי של השלטון על הפלסטינים – מבלי לצמצם באופן דרמטי את הביטחון של הישראלים." לצערי "התוצאה" תלויה קודם לכל בהסכמות הדדיות בתהליכים ובישומם. גם כתרגיל מחשבתי תאורטי "רעיון ההתפצלות" אינו בר הצגה ללא מבחן רעיון יישומו.

מלכוד 67 – מיכה גודמן. חלק ג' מרחב שיח פרגמטי פרק א'

ההסדר החלקי.

הפרק הזה נפתח באמירה שמחייבת התייחסות: "מאז מלחמת ששת הימים רווחה במערכת הביטחון הישראלית תפיסה, שעל פיה שטחי יו"ש מחולקים בצורה כמעט פלאית: האזורים שהנוכחות בהם חיונית להגנה על ישראל אינם מאוכלסים בפלסטינים רבים, ואילו השטחים המאוכלסים בפלסטינים רבים אינם חיוניים לביטחון ישראל." ראשית, אין כאן "פלא"! הפלסטינים לדורותיהם התיישבו בהתאם לחוקי ההתיישבות ההיסטוריים, באזורים בהם מקורות המים היו נגישים יחסית וניתן היה לייצר שטחים לעיבוד חקלאי. שנית, הגדרת "ביטחון" נובעת  מהגדרת האיום על הביטחון. שליטה על מקורות מים (אקויפר ההר) היא סוג של איום, לוחמת גרילה או טרור היא סוג של איום, ופלישת צבאות זרים זה סוג אחר של איום.

שטח סי באופן "פלאי" עונה לצרכי הביטחון

עצמת האיום נמדדת מהיכולת להתמודד מולו ומתוך זה נגזרת החיוניות של השטח לביטחון. לדוגמה: "כשחורצים" את יו"ש במספר רב של דרכי גישה סלולות מגדילים את היכולות להתמודד מול איום פוטנציאלי ומקטינים את הסיכון הביטחוני. החלוקה השטחים "הפלאית" הזאת היא דיכוטומית ומתחילתה הייתה מונעת כבר ע"י יגאל אלון מהרצון ליישב שטחים ביו"ש ביהודים ולכן היא פשטנית מדי לעניין הגדרת צרכי הביטחון. כי מרגע שמוקם ישוב יהודי ביו"ש נוצר צורך הגנתי ביטחוני. יגאל אלון איתר שטחים ריקים יחסית מפלסטינים כדי ליישב בהם יהודים וייצר לזה את הנימוק הביטחוני. שליטה בגב ההר, שליטה במקומות הגבוהים ביותר, שליטה בבקעה כדי למנוע פלישה של צבאות אויבים ממזרח לירדן. בעיקר לגבי הטענה המשלה שהאחיזה בבקעה מונעת פלישת צבאות זרים ממזרח, זאת טענה מופרכת! הישובים לא מסוגלים למנוע זאת! הם אפילו לא תצפית של התראה וצה"ל אינו סומך עליה כלל ועיקר, ומסתמך על אמצעים צבאיים משלו. חשוב להודות בכנות שהאחיזה הישובית בבקעה, מעבר להיותה חלוצית וחקלאית, היא פוליטית ונועדה לכבול את ידי הפוליטיקאים ולמנוע, בבוא יום, אם וכאשר, אפשרות של היסוס של ממשלה והימנעות (מחשש הסלמה) מלהקדים ולשלוח צבא לבקעה כאשר יסתמן איום צבאי ממזרח. כשקיימים ישובים יהודיים תחת סכנה החובה לשלוח צבא כדי להגן עליהם. כאן מתחילה ומסתיימת הסיבה האמתית של האחיזה בבקעה.

הדוגמה הטרייה ביותר לכך הודגמה לאחרונה באירופה: הפלישות הרוסית לקרים ולמזרח אוקראינה בטענת ההגנה על חיי האזרחיים הרוסים. לכן אין חובה להחיל ריבונות ישראלית על הבקעה די בשמירה על המשך ההתיישבות והמשך התצפיות של צה"ל מזרחה באמצעיו הצבאיים. כל זה נכתב כדי להמחיש את הראיה הפשטנית הדיכוטומית של גודמן, את נושא השטחים והביטחון.

האם "מסירת" השטח הכחול בהסכם זה הימור קיומי?

א.     גודמן מציג טיעון חדש להצדקת "נוכחות צה"ל" בבקעת הירדן. ויש לשים לב לכך שמדובר כרגע בנוכחות צבאית ולא בהתיישבות ובריבונות ישראלית!: "היום יש להוסיף, שנוכחות צבאית ישראלית תמנע גם מעבר של אוכלוסיה רבה לפלסטין. לכן, יש לנוכחות בבקעה חשיבות כפולה: היא מונעת את התחמשות וההתחזקות של המדינה הפלסטינית אך גם את קריסתה." עקב הצפתה בפליטים השבים או העולים לארצם החדשה. כאן יש צורך לסייג: נוכחות צבאית ישראלית בבקעה. אינה מחייבת ריבונות ישראלית, אינה מחייבת קיום הישובים יהודיים בבקעה, יכולה להצטמצם למעברי הגבול ולקרבתם. יכולה להיות לזמן מוגדר בתקופת מעבר או כשלב בתהליך ההסדר ובחינתו. הגבלת חזרת פליטים לארצם אפשרית גם כתנאי בהסכם. ואפשרית כחלק מהסכם כולל בו יינתנו להם פיצויים וזכות להתיישבות קבע במקומות הימצאם או הגירה לארצות נוספות. האם הטיעון באמת "מאפשר לישראל לסגת מיתר השטחים מבלי להמר בכך על המשך קיומה"? מה ימנע מהם לפגע בנו מתוך השטחים שימסרו לידם? את זה כנראה  נקרא בהמשך.

ב.      בתת פרק "מפנימים את התפנית הפרגמטית" משיב גודמן על השאלה המתבקשת "מדוע לא ממשים אותה? משום שאין בכל העולם הערבי מדינאי אחד שהיה מסכים לקבל אותה." זאת הצגה נכונה של סיבה ומסובב, אלא שהיא נכונה רק כפי שחצי אמת נכונה. מה שגודמן אינו שואל את חצי האמת השני: האם בממשלות ישראל מאז מנחם בגין ועד היום היה מדינאי יהודי אחד שהסכים לקבל אותה? סיפור הסכסוך היהודי פלסטיני הוא ביסודו סיפור של חששות פחדים אי אמון וחשבונאות על העבר. וזה היום הדדי לשני הצדדים! בעבר לממשלות ישראל היה קל כי הערבים תמיד סרבו. זכורה מדיניות שלשת הלאווים של חרטום. לכן לממשלות ישראל היה קל ונוח להגיד "כן" ובמקביל תרוץ טוב לקבוע עובדות התיישבותיות בשטחי יו"ש. אבל מאז פשרת מלחמת לבנון: חילוץ ערפאת על צבאו מביירות ועד להסכם אוסלו,

חצי האמת המוסתר. מה הסיכוי שהימין יקבל? 

השתנתה בהדרגה העמדה הרשמית הערבית בכלל והפלסטינית בפרט, ונהייתה בהדרגה לעמדה מורכבת שצמצמה מאד את מרחב הנוחות של ממשלות ישראל.

      לכן היום כבר לא יכול גודמן לאחז רק בצד הערבי של המשוואה. בפרט זה לא ניתן, כאשר    ממשלות ישראל הימניות נסוגו למעשה מהסכמי "אוסלו" מבלי לבטלם ולא משנה באילו תירוצים.

       ההגינות האינטלקטואלית לכן, מחייבת את גודמן להעלות את חצי האמת שהוא מסתיר, לענות על השאלה האם ההצעה הזאת תתקבל רשמית ע"י ישראל? המדיניות הרשמית של ממשלות הימין מתורצת בטיעון שטותי, שלא מדברים על וויתורים לפני מו"מ, וזה הרי בדיוק גם הטיעון הערבי! מה עוד שהיום, לאחר התפרצות מלחמת הסונים בשיעים, הטענה של גודמן "שאין בכל העולם מנהיג ערבי" היא בחזקת הטעייה!

ג.      אלא "שבדלוג קל" מסכם גודמן את שני חצאי האמת: "אם בקעת הירדן וגושי היישובים יישארו בידיים ישראליות, אז... וכך נסיגה חלקית מוציאה את ישראל מהמלכוד." כך כמעט בהחבא, דרך חיוניות בקעת הירדן לביטחון, מגניב גודמן גם את גושי ההתיישבות ביו"ש, וכך בהחבא מהנוכחות הצבאית החיונית לביטחון בבקעה, מוגנבת בהיסח דעת השארת הבקעה בידיים ישראליות!... אין זאת סתם סמנטיקה, זה מאפיין לגישה הדתית לאומית המתחכמת והמתחמקת. ועדין גודמן צריך לענות על השאלה הרטורית שהעלה קודם: האם יש "בכל העולם הערבי מדינאי אחד שהיה מסכים לקבל

סולם יעקב. אבי הישראלי המתחכם והחמקמק

אותה.?" אך למרות שאינו שואל הוא בכל זאת משיב: "התכנית הזאת (הנסיגה החלקית..ג.ג.) מוציאה ממלכוד עמוק לא פחות גם את הפלסטינים." גודמן לא טרח לחפש מנהיג ערבי שיסכים, אבל יודע לקבוע שתכנית הנסיגה החלקית תוציא גם את הפלסטינים מהמלכוד שאולי כבר נהיה נוח להם?... מעניין עוד, שגודמן לא מספר שההסדרים החלקיים בין רבין כשגריר לקיסינג'ר לנסיגה מסיני, הצליחו משום שהיה ברור ומובטח (ע"י קיסינג'ר) לסאדאת היעד הסופי! ואילו כאן יש ערפול ואין יעד סופי מובטח!... אז הפלסטינים לא יסכימו. סירוב "מבורך"  שישרת את המשך ההתנחלות. גודמן מציג את פתרון "הנסיגה החלקית" הפרגמטית בצורה חלקית ומוטית.

באילו שטחים נשאר להם לממש את זכות השיבה?...

ד.      גודמן מטיב לתאר את "המלכוד הפלסטיני" בתת פרק בשם זה, נוח לו להיות קונקרטי: "הסדר קבע שיביא סופיות לסכסוך,...נתפס בציבור כעסקת חליפין של (ה)שטחים תמורת שלום". זה בפרוש יעד סופי  שנתן להסתמך עליו להסדרים חלקיים, הנהגת אש"ף כבר הסכימה לזה! ממשלות הימין מתנגדות! וכמותן הציונות הדתית. לכן קובע גודמן: "זהו ניסוח שגוי של עסקת החליפין. ניסוח מוצלח יותר של העסקה: 67' תמורת 48'. הפלסטינים נדרשים  לוותר על זכות השיבה וישראל נדרשת לוותר על (ה)שטחים." גודמן זוכר להשמיט את ה' הידיעה לפני המילה "שטחים" ולא סתם! "שטחים תמורת פליטים." זה שוב ניסוח מטעה! כי ממנו עולה האפשרות: קבלת כל השטחים תמורת ויתור על שיבת כל הפליטים ו/או קבלת חלק מהשטחים תמורת שיבת חלק מהפליטים!... גודמן מתאמץ להוכיח לקורא את מה שנוח לו לא להוכיח: מדוע הפלסטינים לעולם לא יסכימו להסדר קבע: "התביעה הישראלית מהפלסטינים להכריז על סוף הסכסוך וסוף התביעות היא תביעה להכיר בכך שהריבונות הזרה על האדמה המוסלמית היא נצחית."..."הפלסטינים צריכים לחטוא בחטא דתי ובחטא לאומי". מסקנה: אין מה להתאמץ כי ממילא הפלסטינים ממולכדים.

אוסלו. מצא את המטבע מתחת לפנס.

ה.     גודמן מגדיר את המלכוד הפלסטיני: "הדרך היחידה שלהם למדינה עצמאית וריבונית היא בהמרת זהות לאומית ודתית." ומדוע: "שימור הנאמנות הלאומית והדתית ימנע מהם עצמאות מדינית." אכן גודמן מיטיב לגלות לפלסטינים את מה שהוא מסתיר מן היהודים: שהדרך היחידה שנותרה להסדר קבע היא "בהמרת זהות לאומית דתית יהודית בזהות יהודית חילוניות! או במילים מפורשות: בנטרול השפעת הציונות הדתית לאומית על עתיד יו"ש והבקעה!. זאת דרך בטוחה ליציאה מהמלכוד הישראלי. ועדין לא ברור מאיפה מסיק גודמן שמשאת נפשם של הפלסטינים היא עדין הגעה למדינה עצמאית משלהם, בכל שטח ובכל תנאי ומצב אפשריים? כי זה לחלוטין לא ברור, אף לא לפלסטינים עצמם!

ו.       גודמן מסכם "נסיגה חלקית של ישראל מהשטח ללא התחייבות של הפלסטינים לסיום התביעות עשויה לחלץ הן את הישראלים והן את הפלסטינים מהמלכוד". זה בבחינת גילוי המטבע תחת הפנס! על העיקרון הזה נעשו הסכמים קודמים עם הערבים, ועל העיקרון הזה התבססו הסכמי "אוסלו." מוקד הבעיה היום, כבר פחות בפלסטינים ויותר בימין הישראלי השולט בממשלה ובתנאים שהוא מציב.

הלקח "אוסלו" שהפך את הפלסטינים לחשדנים.

ז.       בתת הפרק הבא: "מזרח תיכון חדש" מנסח גודמן מוצא "אנטי ימני" במהותו, כדי לצאת מהמלכוד הימני, "במקום שישראל תציע לפלסטינים יותר, עליה לבקש מהם פחות." מעבר לעניין הסמנטי, הסיבה הישראלית לניסוח הזה היא אחת ויחידה, להמשיך את ההתנחלות ביו"ש! דהיינו את המצב הנוכחי מבלי לתת לפלסטינים שום דבר ממשי נוסף, ולצפות מהם שיסכימו לעוד הסכם ביניים פיקטיבי. ברור לכל בר דעת שהם לא יסכימו אבל גודמן ממציא לכך "סיבה טובה": "כלקח מהסכמי אוסלו, הפלסטינים נעשו חשדנים מאד כלפי הסדרי ביניים." אין כאן לקח מהסכמי "אוסלו!" יש כאן לקח של אינטליגנציה בסיסית פלסטינית, העלות מול התועלת. אין לפלסטינים שום תועלת מהסדר כזה.

אין בעיה! יש מלכוד 67 אז הסכסוך יימשך!

ח.     את כל "טחינת השכל" הזאת עובר הקורא רק כדי לקרוא את המסקנה שהייתה ברורה כבר מהתחלה: "הסכסוך ימשך." תת הפרק האחרון בפרק הזה שהוא בחינת "טחינת המים המחשבתית" של אותו "הכלב הרודף אחר זנבו"...הסדר חלקי הוא אכן פתרון באין מוצא אחר, ולא נחוצות כל האמירות הסמנטיות שאין מאחריהן שום תוכן ממשי כמו: "כוחו של ההסדר החלקי בכך שהוא מארגן את הסכסוך מחדש"... "הגבולות החדשים, שייקבעו בהסדר חלקי... ישנו את אופי העימות"... "זהו מהלך שלא מסיר את האיום מחייהם של הישראלים אלא מסיר את האיום מחייה של ישראל.????

מאחר וכפי שכבר נומק, אין סכוי שהפלסטינים יסכימו להסדר החלקי הגודמני, שעיקרו הקפאת מצבם, ושמשרת בעיקר את ישראל, הוא לא יקום ולא יהיה. הבעיה והדילמה היום כולה ישראלית! כמה שגודמן ינסה לברוח מהתמודדות עם הבעיה היא תסיג אותו. אין יותר מנוס מהתמודדות פנים ישראלית. אין שום טעם לדחות עוד ועוד את ההכרעה מאימת הקרע הפנים יהודי הנצפה, בין הימין בהובלת הלאומנות הדתית לבין המרכז שמאל החילוני. עם ישראל לטובתו, חייב להכריע בתוכו מה נכון חיוני ונחוץ למדינת ישראל. ההכרעה ככל שתהיה, תאפשר למדינה להתקדם, גם אם תתורגם להסדר ביניים  חד צדדי, שיוכתב ע"י ממשלת ישראל וייושם בשטח בתוך ומחוץ לקו הירוק. אזרחי ישראל הערבים, יצטרכו להשתתף בהכרעה הזאת כי גם עתידם יושפע ממנה. הדרך לזה עדין ארוכה מאד, כי צריך לגבש מה כמה ואיך יובאו להכרעה, מה יהיה הרוב המינימלי ההכרחי, מה יקרה אם לא יהיה רוב מספיק, ועוד כהנה וכהנה. אבל יש להתחיל ומוטב שעה אחת קודם, כי יש לנצל את ההחלשות הנוכחית של החברה האסלאמית מסביבנו ובתוכנו.                                     

האמנם חיסול הדמוקרטיה?

במאמרו תחת הכותרת "מכירת החיסול של הדמוקרטיה", (הארץ 29.9.17) טורח זאב שטרנהל לנתח את מהלכי השלטון הימני סביב חוק הלאום, ואת הסכנה שיש בחוק זה כדי למוטט את הדמוקרטיה השברירית בישראל.

כהן תרבות המערב המסיונרית

כך קובע שטרנהל שהמחלוקת מתמצית להלכה, בראיית מהות הדמוקרטיה, בין ראייתה כאמצעי שלטוני לראייתה כמטרה עליונה נעלה. אבל תוך כדי הניתוח מרשה לעצמו המנתח להתעלם מכללי "המעלה העליונה" לה הוא שואף ושאותה הוא מאבחן כמאוימת להתחסל.

להלכה, אפשר להתייחס לדמוקרטיה כאל אידאל כפי שעושה שטרנהל, למעשה, לא ניתן להפריד את "האידאל" הדמוקרטי ממי שנועד לשרתו: מהאדם, הפרטי החברתי המגדרי הציבורי והלאומי, על בעיותיו חולשותיו ופחדיו. אין תוחלת בראיית הדמוקרטיה "כתורה מסיני" וההיסטוריה האנושית מראה זאת. לכן המסקנה המתבקשת היא שאין טעם "באידאל" כולו ועדיף להסתפק בחלקיו המועילים למעשה.

ברבע מהמאמר מבכה הכותב "חלב שנשפך": את ההחמצה ההיסטורית של מפא"י ובן גוריון להכתיב לעם ישראל במדינתו חוקה דמוקרטית מערבית חילונית, כשזה עוד היה ניתן לטענתו בשנות ה-50 של המאה הקודמת. שטרנהל מאמין משום מה שחוקה הייתה מונעת סכנה לחיסול דמוקרטיה שלו, ושסמוטריצ'ים שקדים ודומיהם הלאומיים, לא היו יכולים לקום על החוקה כפי שהם קמים היום על בית המשפט העליון.

אבינרי. אין מקום לחוק לאום

מומלץ לו לנגב את הדמעות, "החלב" ההוא כבר נספג מזמן. מעבר לכך שהכתבת חוקה, גם ברוב מקרי, אינה ברוח "האידאל הדמוקרטי" זה לא ניתן היה לעשייה, כי זה לא היה מעשי פוליטית וחברתית באותה העת. כשנושאים דחופים כמו שילומים מגרמניה, קליטת עליה ופיזורה לספר, הוציאו אלפים לרחובות, שהסתננויות חדירות תקיפות ואיומים מעבר לגבול, ערערו את הביטחון, כשהצנע והשוק השחור ערערו את השויון, מה שחסר היה אז למפא"י ולב.ג. זה רק להעביר חוקה כדי להשלים את "הכאוס".

ככוהן של התרבות המערבית החילונית היהודית "המיסיונרית", שארנהל אינו רשאי להתעלם מהמציאות היהודית ההיסטורית והשפעתה הישירה על מהות הדמוקרטיה הישראלית לטוב ולרע.

נוח להתחיל מהרצל את סיפור הציונות החילונית הדמוקרטית, אבל האמת ההיסטורית ההצהרתית והמעשית של הרצל, לא הפרידה אותה מההיסטוריה היהודית ומהמורשת היהודית ואף הסתמכה עליהם.

וכך לא ניתן להפריד את הדמוקרטיה הישראלית מעברה ומתהליכי התהוותה בתקומה היהודית בעת החדשה. כפי שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, כך "איכות" הדמוקרטיה הישראלית תלויה לחלוטין בפשרות האפשריות בתוך החברה ההטרוגנית בישראל ובמציאות המורכבת שבה היא שרויה.

החזון לא נזקק לחוק לאום יהודי

סיפור המציאות הישראלית המורכבת מתחיל בהצהרת בלפור ובהחלטת חבר הלאומים, שמתוך "אמנות הפוליטיקה האפשרית" שלהם, הכתיבו כאן לשני עמים שונים תרבותית, מציאות חיים שכבר מראשיתה הסתמנה על גבול הבלתי אפשרי. וזה עוד לפני שנשפכה טיפת דם על מזבח המאבק הלאומי שהתפתח.

טעות מחשבתית היא להפריד את הדמוקרטיה הישראלית מהמציאות הבלתי אפשרית שמולה היא מתמודדת. כך בדיוק אסור היה להזניח ולהפריד את הדמוקרטיה הגרמנית מהמציאות הקשה שהביאה את הלאומנות ואת עלית המפלגה הנאצית. וכך כיום חוזר שטרנהל על אותה טעות, כשהוא מסתפק בהשוואת עמדות סמוטריץ' ושקד למשנתם של מנהיגי הימין הלאומני הגרמני החדש שזכו בהצלחה גדולה בבחירות הדמוקרטיות האחרונות בגרמניה. מסתבר שהמיסיונריות הפסיבית של הליברליזם המערבי האירופי, לא מספיקה כדי לצרף אליו מגדרים וקבוצות זרים, שחשים עצמם מופלים ו/או שמופלים למעשה.

בלתי אפשרי לחרוד לדמוקרטיה היפה שלך, ולהתעלם מהטעויות הפוליטיות שלך, והבעיות הקשות שהתהוו כאן, בין השאר גם תוך ניצולה לרעה של הדמוקרטיה במתכוון או לא במתכוון.

בהעדר חזון ושכנוע נשאר רק לכפות בחוק.

נתניהו, בנט, שקד, סמוטריץ' ודומיהם, הם פוליטיקאים שענינם ועיסוקם מתן מענים לצרכים שאיפות ובעיות באמצעות "אמנות האפשרי". הם "נשאבו למלא חללים" שנוצרו מטעויות ומחדלים שלהם, של קודמיהם של יריבים ושל אויבים. השמאל היה שותף פעיל להיווצרות אחד הגדולים שבחללים האלה, בכך שהאמין בטרם עת שהפלסטינים הם פרטנר לשלום אמיתי ויזם, אך הם הכזיבו. ובכך שבמקביל, לא פעל בעצמה הנדרשת (רבין) לבלום את הימין שהתנגד ליוזמה. את החלל הזה מילא הימין והרחיב אותו.

מאחר והימין מיסודו אינו מאמין בהסדר, הוא חושש פוליטית לייצר יוזמות, שעלולות להיכשל, וזה יגבה מחיר פוליטי כפי ששילם השמאל, הוא פועל לצמצם את הסכנות באמצעות חקיקה מפלה על חשבון איכות הדמוקרטיה הישראלית. בהעדר אופציות אחרות הציבור יקנה את זה, אל נוכח המציאות קשה שהימין השולט שותף פוליטי להתהוותה. רוב הציבור לא יבוא חשבון עם הימין כל עוד השמאל לא יצור חלופה ראויה, או עד שהימין יסתבך באיזה מחדל לאומי. זאת דמוקרטיה לטוב או לרע!

אין די בהפחדה מפני חיסול הדמוקרטיה, ראשית משום שזב איום מוגזם, שנית מפני שדמוקרטיה מידתית או מוגבלת מרצון, היא עדין דמוקרטיה, שלישית, התנהלות יוזמי חוק הלאום וחוקים מגבילים אחרים, נעשית בינתיים תוך הקפדה על כללי המשחק הדמוקרטי ואין להם סיבה או רצון נראה, לחרוג מכך.

גד גזית – רעננה.  שבת 30 ספטמבר 2017

מלכוד 67 – מיכה גודמן. חלק ג' מרחב שיח פרגמטי הקדמה

המדינה וחלומותיה

גודמן מציג ומייחס לבן גוריון, כמייסד המדינה, שלשה ויתורים אידאולוגיים קשים בראשיתה: "הוא הקריב את האופי החילוני של המדינה, תמך בחלוקת הארץ והתפשר על החזון הסוציאליסטי." כאן יש צורך לסייג את הנאמר: כל מה שנאלץ ב.ג. כפוליטיקאי וכמדינאי המרכזי של זמנו זה להתפשר! ולכן האופי החילוני נשמר במגבלות יהדות מסוימות, הקשורות בהתחשבות בציבור החרדי, בהותירו לעתיד להתמודד עם הקושי. כך הוא התפשר עקרונית על חלוקת הארץ מבלי להתחייב על גבולותיה והשאיר לעתיד לקבוע אותם. ב.ג. אמר ב- 1968 א"י כולה שייכת לעם ישראל, אבל תמורת שלום אמת הוא

 להבין את המצוי ולקבוע את הרצוי ללא הסחות

מוכן לגבולות 67 בתוספת ירושלים ורמת הגולן (תשלום מזערי של המנוצחים למנצחים). כך הוא לא התפשר על החזון הסוציאליסטי שלו! אלא על החזון הסוציאליסטי של היטלר, והקומוניסטי של סטאלין, לא שלו! אלא של חלק משותפיו המרכזיים מהצד השמאלי. הפשרות המרכזיות האלה היו כורח המציאות של אותה העת ולכן הושגו והתקבעו.

על דבר אחד ב.ג. לא התפשר למרות הלחצים משני הקטבים, על המשך והגברת המפעל הציוני הלאומי.

הוא הבין שזו המשימה העיקרית המרכזית ומידת הצלחתה היא שתשפיע ותקבע את תוצאות כל הפשרות.

האם נדרשה לזה "מהלומה חילונית"?

א.      "המהלומה החילונית" כהגדרתו של גודמן הדתי, היא לא יותר "מהפשרה הפוליטית החילונית" נוצרה כדי למנוע ב-1947 מהחרדים להזיק למשימה הציונית הלאומית המרכזית. או כדברי גודמן: "על מנת לאפשר את הקמתה של המדינה (הציונית), ויתר ב.ג. על האופי החילוני שלה." האם  ב.ג. היה מוסמך "לוותר"? האם היה כאן ויתור? ספק אם היה כאן ויתור חילוני מעשי. היה כאן בעיקר ויתור דתי שהעניק יתרון לדת השמרנית על פני הדת הרפורמית. הגדרת המדינה כחופשית קיבעה את האינטרס החילוני וקיבוע המשטר החוקתי על בסיס החוקה הבריטית, מנע למעשה אפשרות של כפייה דתית שתהווה "מהלומה" לחילונים.

נכתב ב-1933 ולא כוויתור.

ב.       "הפשרה על הסוציאליזם" ב.ג. היה פוליטיקאי פרגמטי שהבין נכון את הזרמים הפוליטיים בעם היהודי, לכן נכון לומר שהוא התפשר על המגמות הקומוניסטיות עוד הרבה לפני שדובר על תכנית חלוקה של הארץ. כבר שהצטרף לתנועת "הפועל הצעיר" הראשית המאה ולא "לשומר הצעיר" ולאחר מכן שהקים את מפא"י ב-1930 היה ברור שהסוציאליזם הציוני זאת מטרתו. ולכן גם הצליח להיבחר ליו"ר ההסתדרות הציונית העולמית. אפשר לומר כבר ב1925 קרה לב.ג. מה שגודמן מייחס לו בערב קום המדינה: ..."העדיף ב.ג. את הציונות על פני הסוציאליזם ובחר באינטרס של מדינת היהודים במקום באינטרס של מעמד הפועלים". וגם זה תאור מטעה! כי ב.ג. דגל הסוציאליזם ציוני הוא חיבר בין הציונות לסוציאליזם ולכן הקים את הסתדרות העובדים ואת חברת העובדים. לכן גם האמירה הגודמנית הבאה מוגזמת: "אך את המהלומה הגדולה ביותר על האתוס הסוציאליסטי הנחית ב.ג. כשבחר ביחסים אסטרטגים עם ארה"ב ולא ביחסים עם בריה"מ". כבר בראשית שנות ה-40 בעקבות הצטרפות ארה"ב למלחמה בנאצים, והסיוע שהעניקה לבריה"מ הבין ב.ג. את עוצמתה של ארה"ב וכבר בוועידת בילטמור היה ברור לו מה עצמתם של יהודי ארה"ב. לכן אם הייתה כאן מהלומה היא פגעה במפ"ם ובקומוניסטים בראשית המדינה ולא בשום "אתוס הסוציאליסטי".

האם היחלצות אינה פתרון?

ג.        בתת פרק "ניסוח מחודש של הבעיה" טוען גודמן שקיימת זהות בין "מלכוד 22 " למלכוד 67. בין מלכוד פרטי ואישי לבין מלכוד חברתי לאומי. זאת טעות! מלכוד 22 הוא מליכוד נפשי שדן בקביעת גבול השפיות תחת מצבי לחץ נפשיים קיצוניים. "מלכוד 67 " הוא דילמה שכלית רגשית שעיקרה אמונה דתית מול היגיון חילוני. מצב של ברירה בין חלופות רעות ו/או מסכנות הוא בסופו כמותי. לכן אינו נמצא ברמה של מלכוד. בחירה בחלופה פחות רעה היא מוצא, וגם אי בחירה באף חלופה היא סוג של מוצא. כל הבעיה כולה היא מבחן של נכונות ויכולת הכרעה של מנהיגות. מאחר ואין כאן מלכוד אמתי ממליץ גודמן להתייחס כאל מלכוד מלאכותי: "החשיבה שלנו תהיה פרודוקטיבית יותר אם נפסיק להגדיר את המצב כ"בעיה" ונתחיל להגדיר אותו כ"מלכוד". במצב שנדרשת הכרעה ממליץ גודמן לברוח ממנה אל סמנטיקה והגדרות: "מדוע? משום שבעיות יש לפתור, ולבעיה הזאת אין פתרון. למלכוד לעומת זאת אין פתרון. ממלכוד יש להיחלץ!"

ד.       איזה אדם נוטה להימלט מהכרעות? לרוב מי שמאמין שהכרעות הן בידי האל לבדו. מי שבעייתו היא לגלות מראש את רצון האל שתמיד יתבטא בדיעבד. אדם דתי כדי להימלט מהכרעה יכתוב ספר שלם כדי לתרץ למה לא כדאי להכריע לפני שייראה בשער "עמוד אש או עמוד ענן". ולכן יתרץ: "החיפוש אחר מוצא מהמלכוד-
           

ידע להכריע בלי לחפש "מלכודים" 

קרנות המלכוד כמפלט מהכרעה פרגמטית מתבקשת.

ולא אחר פתרון לבעיה- מייצר ציפיות נמוכות יותר וראליות יותר מתכניות מדיניות". והרי זאת בדיוק הייתה גישת הדתיים בתש"ח. הרי זה היה המניע את רעיון "הקוקיזם" המשיחי שאכזב! איך יוצאים מהמלכוד הדתי בלי צורך להכריע במחלוקת הדתית.

ה.      מתוך ראייתו הדתית ופנייתו לקהלו הדתי מסיק גודמן: "יציאה מן המלכוד פירושה היחלצות מהבררה הקטלנית שבין מדינה עם רוב יהודי מוגן אך עם גבולות שאינם מוגנים, לבין מדינה עם גבולות מוגנים שהרוב היהודי שלה נתון בסכנה." בראייה חילונית יש כאן דילמה שאינה מלכוד! כי המשואה אינה אמתית: ראשית, אין כאן "ברירה קטלנית." שנית, אין קורלציה בין קיום רוב יהודי וגבולות לא מוגנים. שלישית, כך גם אין קשר בין גבולות מוגנים על חשבון הרוב יהודי הבטוח. כל אלה נדונו ונשללו בפרקים קודמים. זאת הצגה מלאכותית ליצירת מלכוד מלאכותי שתכליתם האחת: "כשאנחנו ניצבים מול מלכוד 67 ושואלים כיצד לחלץ ממנו את המדינה, עלינו לחזור אל הפרגמטיזם הבן-גוריוני שכונן אותה." המשמעות המעשית של האמירה הזאת היא אחת: צורך ואומץ להכריע! ו/או לקבל את הכרעתם של האחרים. כפי שקרה בפינויי סיני גוש קטיף ועמונה.

ו.        אלא שגודמן חושש ואינו מסוגל (אולי עדין) לטעון דברים ברורים ונחרצים שמתבקשים ושוב נמלט אל מקלט ההתפשרות, אל ההתלבטות: "אציג שתי תכניות: תכנית ההסדר החלקי, ורעיון ההתפצלות." כשהוא מודה בעצמו שכל כוונתו היא לא פרגמטית אלא רק "להנמיך ציפיות!": "במקום לשאוף לסיים את הסכסוך ולכבות את השנאה, נסתפק בניסיון להפוך בעיה קטלנית לבעיה כרונית."

      איך זה מתחבר עם "הפרגמטיזם הבן-גוריוני?" רק גודמן אולי יודע, למרות שאני בספק...

עד כאן ההקדמה הנרחבת לחלק ג'  שכותרתו משום מה היא: "מרחב השיח הפרגמטי"...

מלכוד 67 – מיכה גודמן. חלק ב' טיעונים פוליטיים במשבר (במלכוד) פרק ו'

ממבוכה להקשבה

גודמן מזהה מבוכה שרויה על רוב הישראלים, (ואני מוסיף גם על הלא יהודים בתוכם), וכותב: "מי שמפיק את הלקח הציוני מההיסטוריה, מתקשה להאמין שניתן, מחד, להסתכן ביציאה מהשטחים ולבטוח בערבויות של אומות העולם, ומאידך, שאפשר להסתכן בהישארות בשטחים ולהפקיר את הביטחון בידי אלוהים. וכך נוצרה המבוכה הפוליטית הגדולה."

מבוכה מובנית כי העתיד תמיד בידי אלוהים

מבוכה היא תוצר אנושי של המודעות העצמית, היא מופקת כבר מהידיעה שהאדם נולד שלא מרצונו, כדי לחיות ובסופם מתמעט ומת שלא מרצונו. האדם חובה מבוכות על כל צעד ושאל בחייו ונאלץ להכריע בין דילמות. "המבוכה הפוליטית" הרבה יותר קלה להתמודדות. בתש"ח היא הייתה קשה הרבה יותר, והחילונים נטלו את האחריות מאלוהים סמכו על עצמם! ולא על אומות העולם והשיגו את מה שהשיגו.  ב-1967 הם עשו זאת שוב בלי לשאול את אלוהים, אבל בתאום פוליטי נבון עם חלק מאומות העולם. ההישארות בשטחים היא סיכון אבל לא לביטחון! כטענת גודמן, אלא לעתיד המפעל הציוני! לכן אם ישנה מבוכה פוליטית היא נמצאת בקרב הציבור הדתי לאומי, שמתקשה להפקיר את העתיד בידי אלוהים אבל מצמצם את זה לביטחון, כי את העתיד הרי אינו רשאי להפקיע מידי אלוהים!

מזעור הציפיות סגולה בדוקה נגד יאוש.

א.      תת פרק "שלש תגובות למבוכה" מזהה גודמן סימטריה בקטבי המחנות הפוליטיים מימין ומשמאל, של יאוש מהסיכוי לשלום מול יאוש מאמון בעם, שגוררים לנטישת הציונות או בלשונו: "הקטבים של שני המחנות איבדו אמון בציונות והתייאשו מהישראליות" אלא שהמציאות הפוליטית מראה ששני הקטבים אמנם חסרי חשיבות פוליטית ושניהם מיואשים מהעם, אך השפעתם המעשית קשה הרבה מעל כוחם, בעיקר משום שהם מזינים זה את זה. הקוטב השמאלי ביאושו פונה לעזרת מקורות חוץ ידידותיים, והקוטב הימני ביאושו, מייצר פרובוקציות פוליטיות לאומניות אלימות ובלתי חוקיות. אך מידת הנזק שנגרם משני הקטבים שונה לחלוטין! הנזק של הקוטב השמאלי הוא בעיקרו פוליטי מדיני ארוך טווח, שניתן להתמודדות בכלים זהים פסיביים. הנזק של הקוטב הימני הוא נזק ביטחוני מיידי שמצריך תגובה מידית בכלי אכיפה והגנה ביטחוניים אקטיביים.

ב.       באשר לישראלים "התקועים" עם הפלסטינים "כעצם בגרון" או כדברי גודמן: "התגובה שלישית זו של אותם ישראלים שאינם מעוניינים להמשיך לשלוט בפלסטינים ובאותה מידה אינם מעזים להסתכן ביציאה מהשטחים." להם המציא גודמן אפיק הימלטות מקורי מהמבוי הסתום אליו נקלעו לטענתו: "את התשובה קיבלנו בקיץ 2011, שבכל הארץ יצאו עשרות אלפי ישראלים מבתיהם התגוררו באוהלים והכריזו "העם דורש צדק חברתי". יש כאן פרשנות שהיא מארג

מחאת האוהלים 2011. לקרב על הבית הזה אין קשר לקרב שעל הבית ההוא

לדוגמה של שעטנז, שהיה נפסל בכל פרמטר הלכתי, למרות שכוונתו לייצר אריג של תקווה לישראליות "המיואשת": "כל עוד חלום שלמות הארץ וחזון השלום בארץ מילאו את התודעה הפוליטית הישראלית התודעה החברתית הייתה רדומה... קריסת האידאות לא הביאה לקריסת האידאליזם, אלא להעתקת האנרגיה הפוליטית הישראלית לאפיקים חדשים." אפשר לחשוב שלמחאה ההיא החברתית היו שותפים שני צדדים מיואשים, אבל זאת הטעייה! זאת הייתה מחאה חברתית חילונית בעיקרה, ממצוקת דיור, שגורמים פוליטיים נמנעו מלהשתתף בה בגלוי, והיא כוונה נגד הממשלה שעוותה את חלוקת המשאבים והפלתה לטובה את הסקטור הדתי החרדי, את התנחלויות יו"ש והסקטור הדתי לאומי שמוביל אותן ואת הטייקונים ועוזריהם. ההוכחה לזה היא תוצאת הבחירות

מגמת המחאה החילונית שחוסלה באיבה 

      לאחריה, שהעניקה ניצחון מדהים "ליש עתיד" והציבה את יאיר לפיד בראשות משרד האוצר בממשלת נתניהו נטולת החרדים. ממשלה שהקשתה על נתניהו להמשיך ולשפוך כספים ביו"ש ותבעה מהחרדים להשתתף במאמץ הלאומי תמורת האתנן שהם מקבלים מהמדינה.

ג.        גודמן מודע לכך "שאריג התכלת שטווה" נגוע "בשעטנז" וממהר להסיק: "קריסת חלום שלמות הארץ של הימין וקריסת חלום השלום של השמאל היו צריכות להביא להסכמה לאומית ישראלית רחבה. אבל זה לא קרה. להפך, השיח הפוליטי בישראל הפך ליותר בוטה ויותר מכוער." אכן קרה ההפך לא רק משום "השעטנז" אלא משום שהימין בראשות נתניהו קטע את מגמת השנוי באיבה! בבחירות בטרם זמנן, החזיר את הגלגל לאחור בניגוד בוטה למגמה החברתית של מחאת 2011. תהליך פוליטי הנוגד במפגיע מגמה חברתית ברורה, בהכרח יוביל לתגובה קיצונית של הצד שנפגע! וכתוצאה מזה אכן מה שקורה הוא היפוכה של

שעטנז פוליטי נוגד מגמה שחולל קיטוב מגדרי מסוכן

האשליה הגודמנית: "ייתכן מאד שהשיח הפוליטי הישראלי מידרדר לא בגלל שהתרחקנו, אלא בגלל שהתקרבנו". זאת אשליה! כי מה שגבר על השיח הרעיוני זאת אכן המגדריות: "הפוליטיקה הפכה למרחב שבו אנחנו מבטאים את הזהות שלנו." הליכתו של הימין בהובלת נתניהו כנגד המגמה החברתית הברורה גבתה מחיר חברתי: "אחד האיומים הגדולים ביותר על היכולת להקשיב היא החשיבה הקבוצתית." אכן הימין בהנהגת נתניהו ובשיתוף החרדים והדתיים הלאומיים שני מגדרים שמאפיין העיקרי שלהם היא חשיבה קבוצתית!

חדלה תמיכה קבוצתית בונה ומחזקת.

חוזרת חשיבה קבוצתית מקבעת ומחלישה

ד.       החלום השמאלי שקובע מייסוד המדינה, ליצור כאן בהנהגתו, חברה יהודית חופשית משתפת רעיונית וליברלית, שפניה לעתיד, אכן הוכה מכה אנושה! ע"י המגדרים השבטיים שחיבורם לעבר הוא כוחם. החברה היהודית נהפכה אכן "למרחב שיח פוליטי שאינו מרחב שבו רעיונות נפגשים אלא מרחב שבו שבטים מתנגשים, מרחב בו המחשבה הביקורתית נמצאת בסכנה." כך גוברת הנטייה הטבעית המובנית לשרוד כקבוצה, על כל רעיון, בתוך מרחב של אי וודאות. כך נוצר המצב שבו: "עמדה של האחר איננה נמדדת על פי מידת הסבירות שלה, אלא על פי המגזר שממנו הוא בא, ואפשר לומר שהחשיבה הקבוצתית מחליפה את המחשבה החופשית." לכן אפשר לקבוע שהימין כבר הכריע את המאבק הפוליטי הפנים ישראלי בכך שגרר את השמאל לאחור! בחזרה אל שדה המשחקים המצומצם והמוגבל של המחשבה הדוגמטית המגדרית המוכרת הישנה. שלא לומר מהמחשבה המערבית אחורה אל המחשבה הערבית האזורית. אולי זה סימן "מבורך" ראשון להשתלבותנו במרחב?

ה.      גודמן חש בצדק שאין אפשרות לדון ברצינות בשיח הפנים יהודי מבלי להתייחס לגורם החיצוני המרכזי שמנתב אותו ישירות וכותב: "הספר הזה עוסק בשיחה הפצועה שבין יהודים, אך מצבה של השיחה שבין היהודים טוב בהרבה

מול יהודים אין כלים פשוטים אז יש דילמה

מול הפלסטינים יש כלים פשוטים פותרי דילמה.

כך שאולי מוטב שלא לראות ולא להודות בכך

ממצבה של השיחה שבין יהודים לבין פלסטינים." דומה שכוונתו לעודד ולצורך זה הוא קובע אמירה שאינה מדויקת בלשון המעטה. משום שהשיח עם הפלסטינים יותר ענייני ופחות רגשי. זאת מאחר שהפלסטינים בגישתם הנוקשה, מקלים מאד על הדילמות המוסריות שיש ליהודים, לפחות חצי מהאשמה למצב מוטלת על הפלסטינים ומקלה מאד על הדילמות המוסריות של הימין היהודי ובאותו אופן מקשה מאד על יכולת הטיעון של השמאל, שרואה בהם קרבנות של המצב ושל עצמם. כך הופק השיח הפנים יהודי על הפלסטינים, להתנגשות חריפה בין הפשטנות הימנית למורכבות השמאלנית. התנגשות ערכית שמהווה חוד המחלוקת הקיימת גם בין החילוניים לדתיים.

ו.        תת פרק "השיח היהודי-פלסטיני הפצוע" מובא לצורך השוואה שמכוונת להראות שהוא לא פתיר בעוד השיח היהודי המתנגש פתיר. אלא שלנרטיב הערבי המוכר ואולי הנכון, נגד הציונות, יש היום משמעות רק בעיני הפלסטינים, כי ההיסטוריה לא נעה אל העבר: "בראשית הדרך ראו את מדינת היהודים כמדינה שתרחיב את גבולות אירופה אל תוך

ככה זה נראה לפלסטינים אחרי מאה שנה.

שליח האימפריה לורנס, ככה זה התחיל

ויצמן ופייסל שליח ומשרת יחד למלכוד 1917

      אסיה. הציונים, כך עפ"י נרטיב זה היו שליחי האימפריה הבריטית." אין לזה היום משמעות מעשית. כפי שאין משמעות לעובדה שהבולשביקים בראשות לנין היו שליחי הקיסרות הגרמנית ומשימתם צלחה, להפיל את הצאר ולהוציא את רוסיה ממלחמת העולם הראשונה. גם אם "עבור רבים מהפלסטינים העמידה מול ישראל היא עמידה מול כוח עולמי שהוא גדול מישראל." עדין אין לזה חשיבות משום שרוב המדדים מראים שהאסלאם קורס בהדרגה ובהתמדה מול אותו כוח העולמי (מערבי) שאותו מייצגת ישראל בראייתם.

האם הישועה תבוא מהמשננים?...

ז.        מכאן גולש גודמן אל תחום הפנטזיה: "לטיפוח נרטיב יהודו-מוסלמי יש יתרונות רבים. אם היהודים יחושו שהם שייכים לנרטיב שכולל את האסלאם, ואם מוסלמים יחושו שהם שייכים לנרטיב שכולל את היהדות- אז תודעה חדשה תוכל להיווצר." והפנטזיה הזאת ממריאה לגובה כזה שממנו ניתן רק להתרסק: "בסיפור היהודי-מוסלמי, הם עומדים אחד עם השני.... אך אולי שניהם יכולים להתעלות לנרטיב חדש, שגדול משניהם יחד, וכך הדת יכולה לחולל את האקלים שישקם את ההקשבה של ישראלים ופלסטינים." דווקא הדתות שהן יולדות השנאה וטיפוחה, לאורך כאלף וארבע מאות שנה, האחת שוללת כופרים והשנייה שוללת את זכויות הבעלות אלמנטריות, שדווקא הן תתהפכנה?!!! אלא שהפנטזיה הזאת נכתבה משתי סיבות, הראשונה: להראות עד כמה עמוק "הפצע" היהודי פלסטיני, עד שנדרשת פנטזיה כדי לרפאו. השנייה: שהדת מסוגלת לרפא ביתר קלות את "הפצע" הפנים יהודי. בלשונו של גודמן: "השיח היהודי-פלסטיני פצוע והשיח היהודי-יהודי פצוע, אך אין דמיון בעומק הפציעות....את השיחה הבין יהודית, לעומת זאת, ניתן לרפא בהשראת התרבות המשותפת שלהם, ובראש ובראשונה התלמוד." "יצא המרצע מן השק" גודמן גילה סוף סוף, "אחרי חמש מאות שנה, לקהלו הדתי את האמריקה!" הוא פונה לרבני הציונות הדתית "עזבו את משיחיות הרבנים קוק!" תנהגו עפ"י כללי התלמוד בשיח מול החילוניים.

רבין הי"ד. רבני יו"ש "קנו להם לב מבין לשמוע"

ח.      בתת פרק "לב מבין" האחרון לחלק זה של הספר, מטיף גודמן לציבורו הדתי על מקורותיו התרבותיים היסודיים בנושאי מחלוקת: "התלמוד מקור הסמכות של ההלכה היהודית, לא מפרט מהן ההלכות שצריך לקיים אלא רק את הויכוח אודותיהן. התלמוד מתייחד בכך, שבניגוד לספרי חוקים אחרים, הוא לא הביא לקנוניזציה של ההלכה אלא לקנוניזציה של המחלוקת.... העמדות שנדחו נותרו חלק מהתורה אף שהן לא חלק מההלכה ויש ללומדן". הוגי וכותבי התלמוד בגולה היו מודעים היטב לריבוי דעות ולמחלוקות, וכל ענינם היה במניעת קרעים שאיימו כל הזמן על שלמות העם. תשובת התלמוד שעל האדם (היהודי) לפתח יכולת הקשבה מיוחדת "לב מבין" שתאפשר לו להקשיב באמפתיה לעמדה ולהיפוכה. אלא שגודמן מעלים מציאות מצערת בת אלפי שנות היסטוריה יהודית, "לבן מבין" הוא אידאל רצוי שלא עמד במבחן המצוי! מחלוקות לא ניתן "לטאטא מתחת לשטיח" לאורך זמן, סופן שהן פורצות ומחייבות הכרעות. חוקי האבולוציה המגדרית הביולוגית חזקים מהתלמוד! הם גברו עליו בעבר, ולאור זה אין סיבה לטעון שלא יהיה כך גם בעתיד.

מלכוד 67 – מיכה גודמן. חלק ב' טיעונים פוליטיים במשבר (במלכוד) פרק ה'

הדילמה היהודית (הדתית)

הפרק הזה דן בעמדת הציבור הדתי לאומי ובחיבור בין הטיעון ההלכתי או האידאולוגי לבין הצורך המעשי בשליטה וסיפוח של שטחי יו"ש. "הטיעון ההלכתי מוסיף משקל לטיעון הביטחוני, והופך את רעיון הנסיגה מרעיון שהוא טעות לרעיון שהוא חטא." לכל זה היגיון דתי מובן, אבל גם חוסר היגיון, אם וכאשר מצמידים את רעיון הנסיגה לתנאי הסכם הנסיגה. הנסיגה אינה מגובה ברעיון! הנסיגה היא צורך מעשי היא פשרה או חלק מפתרון כולל. הנסיגה אינה עומדת כשלעצמה כרעיון, והגדרתה כזאת היא טעות מחשבתית. אין היגיון בחיבורה אל רעיון הסיפוח ההלכתי. לכן צריך לדון ברעיון הסיפוח ההלכתי לבדו! וגודמן אכן מנסה לעשות זאת.

דיון הלכתי למציאת הצדקה ביטחונית לכיבוש

א.      דיון הלכתי על מצוות ישוב הארץ המובטחת תמיד יהיה חסר תכלית, מכיוון שמצרפי ההלכה נבנו בהדרגה ע"י יהודים שחיו ושגשגו או סבלו מחוץ לגבולות הטריטוריה הקדושה. שחיו בגולה תחת טראומת החורבן וחיפשו הסברים אמוניים לטרגדיה הלאומית. שהמציאו הסברים ותירוצים אמוניים להצדקת המשך ישיבתם בגולה למרות הציווי התורני. לכן דיון כזה משול לרדיפת הכלב אחר זנבו. בהכרח ההיגיון ההלכתי הגלותי יעדיף תמיד את שמירת החיים על פני כל מחשבה ומעשה שיש בהם סיכון חיי הפרט או הקהילה, על אחת כמה שהסיכון הוא לאומי או לאומני, בהתחשב בקיומן של דתות הנצרות והאסלאם החזקות והמאיימות, שיעדן מופנה לאותה הטריטוריה הקדושה.

הרמב"ם, האם היה תומך ביהושע בן נון?

ב.       לכן נולדו הפסיקות ההלכתיות המרכזיות מקדשות החיים, שגודמן מביא: "עפ"י הרמב"ם מי שמוסר נפשו למען התורה מורד בתורה". מכאן ההסקה ההלכתית: "שאם קיום מצוות יישוב הארץ מסכן חיי אדם (הכוונה לחיי יהודי! ג.ג.) אז הדבקות במצווה הזאת איננה התמסרות לתורה אלא הפרה שלה!" ומכאן נולד הצורך לפרש מתי יש סיכון ומתי אין? והומצאה הפסיקה ההלכתית בסגנון המסורת הגלותית של הבריחה מאחריות: "אם המדינאים המומחים לדבר, (מלכויות גויים או חילונים- ג.ג.) קובעים שיש פיקוח נפש בדבר, אם לא יוחזרו השטחים סומכים עליהם ומתירים החזרת השטחים." זה היגיון הילכתי שרק מקשה את הקושיה החילונית הבאה: האם בני ישראל שהתנחלו כמצוות משה לא סכנו חיים? קושיה שגודמן לא מעלה, כנראה משום שכבר קיימת איזו תשובה הלכתית לזה...

הרב עובדיה, מה קודם הביצה לתרנגולת?

ג.        כך מגיעים לסתירה ההלכתית הגואלת: "למעשה, אין מחלוקת הלכתית מהותית בין עמדת רבני יש"ע לבין עמדת הרב עובדיה. הרב עובדיה פסק שאם נסיגה משטחים מונעת סכנה אז מבחינה הלכתית יש לסגת, ורבני מועצת יש"ע קובעים שבגלל שנסיגה משטחים מייצרת סכנה אז מבחינה הלכתית אסור לסגת." "הכלב כמעט תפס את זנבו", נשאר רק לקבוע איזו סכנת חיים התחילה קודם!... ויבוא לציון גואל. או המסקנה גואלת: "הדיון ההלכתי איננו מקביל לדיון הביטחוני, הוא תוצר שלו. אי אפשר להכריע את גורל שטחי יו"ש באמצעות פסיקה הלכתית." ואני חוזר ושואל: אולי הלכת הגלות אינה מתאימה להלכת ארץ ישראל? להלכת העם היושב  בארצו? נדרשים תעוזה או סדרת אסונות כדי שהציונות הדתית המחוברת להלכות עבר, תגיע להכרה הזאת ותוכל להבין את ההווה.

רבן יש"ע, או קודמת התרנגולת לביצה?

מציאות קשה שיצרה את "האנדרוגינוס"

ד.       עתה פונה גודמן לתאר בהדרגה את "הטיעון הלאומי" של היהדות  אך מתכוון בעיקר לציונות הדתית כבר בפתיחה הוא מגייס את אחד "מרבני השמאל" א.ב. יהושע "שפסק": "היהדות היא אנדרוגינוס". לאמור: "היהדות היא דת ולאום בעת ובעונה אחת." אנדרוגינוס זה יצור נדיר מאד, לכן יש מן ההגזמה בהגדרה הזאת. הנצרות "יוצאת חלציו של האנדרוגינוס" מימי קונסטנטינוס הקיסר המתנצר ועד לשלהי ימי הביניים, על פני כ-1000 שנות היסטוריה, תפקדה למעשה באירופה 
      כדת ולאום בעת ובעונה אחת. מוחמד מייסד האסלאם במאה הששית שבחר להיות "בן דודנו" עפ"י התורה, קיבע להלכה עד היום (1400 שנה!) את האומה הערבית המוסלמית כאנדרוגינוס, כדת ולאום בעת ובעונה אחת. היהדות שחשבה עצמה במשך 2000 שנה בעיקר כדת נבחרת, המורשת ביולוגית ולכן ראתה עצמה כעם, עוסקת ברצינות בלאומיות שלה בקושי כ-120 שנה! שמתוכן בקושי 70 שנה ממומשת הלאומיות! מתוכן 20 שנה בעיקר ע"י החילוניים והיתר בהדרגה, גם ע"י הדתיים. כך שהאמת היא שרוב היהודים עוד לא ממש החליטו. אז הציונות הדתית מתיימרת ומחליטה בעבורם?... לפנינו "יציקת יסודות" לא ממש יציבים מבחינה היסטורית, להקמת מבנה רעועה לטיעון הלאומי הדתי.

ה.      מכאן מתחילים להתרומם "הקירות" בדמות אקסיומות לא הלכתיות שגילן ההיסטורי בקושי 40 שנה: "הנשמה של האומה משתקפת בתרבות שלה; הגוף של האומה הוא הטריטוריה שלה," רצה לומר לאורף 2000 שנות גלות חיה האומה ויצרה תורה והלכה שלמה ומפוארת ללא הגוף! אז אולי הגוף אינו נחוץ? (כגישתם של החרדים!) או בהמשך בהתייחסות לשייכות לחברון בית לחם ושילו: "כך, משום שהמקום שבו נמצא האדם לא עונה רק על השאלה איפה

המהפכה הצרפתית. האם זהות מותנית בטריטוריה? או די בגורל משותף?

הוא,הוא עונה גם על השאלה מי הוא." או כדברי טשרניחובסקי (החילוני): "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כל זה טוב ויפה אבל עדין רחוק מאד מהאקסיומה הגודמנית הבאה: "אם המולדת של העם היא חלק מהזהות שלו, אז ויתור על חלקי המולדת היהודית הוא ויתור על חלקים מהזהות היהודית!" זאת הפלגה יומרנית שאינה עומדת במבחן רוב שנות ההיסטוריה היהודית הדתית! שמראה שלא היה ואין קשר מחייב בין כל חלקי המולדת לכל חלקי הזהות. מה גם שמעניקה הצדקה, לפחות מהיבט הוותק, לתחושת הזהות מקבילה של הפלסטינים (כעם או כבודדים) לשייכותם לחבלי פלסטינה בכלל ויו"ש בפרט. ומכאן ניתן להגיע בקלות לשאלה הכמותית, כמה חבלי ארץ? ולפשרה כפתרון האפשרי ביותר.

נזכרו שיש לאומיות באחור היסטורי קריטי, רק אחרי "אצבע ה'" ב-1967

ו.        כותב גודמן: "בגלות היתה היהדות בעיקר דת, וההישג הציוני הגדול הוא החייאת היסודות הלאומיים שבזהות היהודית המפוצלת מתרדמתם." אך שגודמן מסתיר את העובדה המשמעותית, שההחייאה הזאת התאפשרה תודות לנטישה מופגנת של הדת ההלכתית היהודית וכלי קודשה! רק תודות לזה התאפשרה ההחייאה הלאומית. ולכן הוא יכול להרשות לעצמו לכתוב את דבר השטות הבא: "נסיגה מיהודה ושומרון תהיה מהלומה קשה לזהות הציונית, ותהיה בה משום הודאה בכך שהיהדות איננה לאומיות בריאה, אלא תרבות דתית אוורירית." זה לצערי קשקוש גמור! כי ההחייאה הלאומית נעשתה כולה ע"י חילוניים שנאבקו לצורך זה בדת ובשלוחיה. ואלו הדתיים המתנגדים האקטיביים, נזכרו רק בעקבות 1967 בלאומיות, אמצו אותה לעצמם באיחור היסטורי קריטי! תוך שהם הופכים את שטחי יו"ש לכלי תיקון למחדל העבר שלהם, באמצעות גיוס שקרי של הלאומיות. בטענת סרק שנסיגה היא הודאה "בתרבות דתית אוורירית"... כי אוורירית משמעה חסרת שורשים! ואלפיים שנות גלות יהודית דתית הוכיחו את ההפך הגמור!

גודמן- ניסוח אקסיומות רופפות.

ז.        בתת פרק "הטיעון הנבואי" מציג גודמן גישות מתנגשות בראייה הדתית המוסרית. "מצד אחד נסיגה מהשטחים פוגעת בזהות הלאומית, אך מצד שני הנוכחות בשטחים פוגעת ביעוד הנבואי." זאת התנגשות מלאכותית בראייה חילונית, אך גם בראייה הדתית! כי נסיגת הריבונות החילונית מהשטח אינה מהווה ויתור הלכתי! מה גם שטרם נדונו התנאים שלה. באותה מידה המשך נוכחות הריבונות החילונית הכופה בשטחים פוגע ביעוד הנבואי, אך לא המשך הנוכחות היהודית הדתית של קבע בשטחים, לאחר הסדר מוסכם. המקרה הזה אם יקרה, מייתר כל דילמה מוסרית נבואית. המסקנה שנובעת מהדילמה שהפתרון הציוני האפשרי למשבר נתון מראשיתו ויישאר בידיים חילוניות. ההלכה הדתית חיה ומקיימת את העבר ואינה מסוגלת לפתור בעיות הווה משתנות.

ח.      גודמן "נוטש" באיחור קריטי את ההלכה היהודית ושב אל התנ"ך וכותב: "התנ"ך הוא מיזוג של סיפור ושל חוק. המוטיב הדומיננטי בסיפור המקראי הוא הקשר לא"י, ואילו המוטיב הדומיננטי בחוק המקראי הוא הרגישות כלפי הגרים." אבל הוא שוב טועה ומטעה בפרשנות שלו למונח "גרים" שבתנ"ך. הגרים עפ"י גודמן הם מגדרים לא יהודים נשלטים ע"י עם ישראל ובמקרה זה הפלסטינים. אך הגרים בתנ"ך הם גויים מתייהדים שרוצים

רות הגרה ובועז. "עמך עמי אלוהיך אלוהי".

להצטרף לעם ישראל. הפלסטינים אינם כאלה לפחות כרגע! החוק התנכ"י כלפי הגרים היה הבסיס לגישתו הרכה של ישו כלפיהם, והבסיס החוקתי הדתי שעליו בנה פאולוס את הנצרות. בסיס שנשלל לחלוטין ע"י הוגי ההלכה היהודית לאחר החורבן. כך מסקנתו של גודמן מונחת על כרעי תרנגולת : "ההיסטוריה העמידה את שני המוטיבים המקראיים זה מול זה, והיא ממלכדת את כל מי שרוצה להגשים בא"י את החזון של תורת ישראל."

מבלי דעת מכוון ניתוחו של גודמן לשתי מסקנות לפתרון הסכסוך בטווח הארוך. הראשונה: שכבר הוזכרה, המפתח מצוי בידיים החילוניות לבדן. ידיים אלה החלו את ראשית הגשמת הלאומיות היהודית באמצעות הציונות החילונית וידיים אלה הן שיועדו לסיים את המלאכה ואסור לדתיים לסוגיהם להפריע להן כפי שהפריעו במשך לפחות 50 שנה מראשית הציונות המדינית 1917 ועד 1967.

השנייה: הגשר ההלכתי הדתי כמוצא מהמלכוד יכול להבנות באמצעות גיור המוני של הפלסטינים מרצון  ו/או בכפייה עקיפה, בדומה למסופר במרומז בתנ"ך בספר "עזרא ונחמיה" ומרומז גם "במגילת אסתר". באירוע היסטורי דומה של השיבה מהגלות בבל.