מלכוד 67 – מיכה גודמן. חלק ב' טיעונים פוליטיים במשבר (במלכוד) פרק ו'

ממבוכה להקשבה

גודמן מזהה מבוכה שרויה על רוב הישראלים, (ואני מוסיף גם על הלא יהודים בתוכם), וכותב: "מי שמפיק את הלקח הציוני מההיסטוריה, מתקשה להאמין שניתן, מחד, להסתכן ביציאה מהשטחים ולבטוח בערבויות של אומות העולם, ומאידך, שאפשר להסתכן בהישארות בשטחים ולהפקיר את הביטחון בידי אלוהים. וכך נוצרה המבוכה הפוליטית הגדולה."

מבוכה מובנית כי העתיד תמיד בידי אלוהים

מבוכה היא תוצר אנושי של המודעות העצמית, היא מופקת כבר מהידיעה שהאדם נולד שלא מרצונו, כדי לחיות ובסופם מתמעט ומת שלא מרצונו. האדם חובה מבוכות על כל צעד ושאל בחייו ונאלץ להכריע בין דילמות. "המבוכה הפוליטית" הרבה יותר קלה להתמודדות. בתש"ח היא הייתה קשה הרבה יותר, והחילונים נטלו את האחריות מאלוהים סמכו על עצמם! ולא על אומות העולם והשיגו את מה שהשיגו.  ב-1967 הם עשו זאת שוב בלי לשאול את אלוהים, אבל בתאום פוליטי נבון עם חלק מאומות העולם. ההישארות בשטחים היא סיכון אבל לא לביטחון! כטענת גודמן, אלא לעתיד המפעל הציוני! לכן אם ישנה מבוכה פוליטית היא נמצאת בקרב הציבור הדתי לאומי, שמתקשה להפקיר את העתיד בידי אלוהים אבל מצמצם את זה לביטחון, כי את העתיד הרי אינו רשאי להפקיע מידי אלוהים!

מזעור הציפיות סגולה בדוקה נגד יאוש.

א.      תת פרק "שלש תגובות למבוכה" מזהה גודמן סימטריה בקטבי המחנות הפוליטיים מימין ומשמאל, של יאוש מהסיכוי לשלום מול יאוש מאמון בעם, שגוררים לנטישת הציונות או בלשונו: "הקטבים של שני המחנות איבדו אמון בציונות והתייאשו מהישראליות" אלא שהמציאות הפוליטית מראה ששני הקטבים אמנם חסרי חשיבות פוליטית ושניהם מיואשים מהעם, אך השפעתם המעשית קשה הרבה מעל כוחם, בעיקר משום שהם מזינים זה את זה. הקוטב השמאלי ביאושו פונה לעזרת מקורות חוץ ידידותיים, והקוטב הימני ביאושו, מייצר פרובוקציות פוליטיות לאומניות אלימות ובלתי חוקיות. אך מידת הנזק שנגרם משני הקטבים שונה לחלוטין! הנזק של הקוטב השמאלי הוא בעיקרו פוליטי מדיני ארוך טווח, שניתן להתמודדות בכלים זהים פסיביים. הנזק של הקוטב הימני הוא נזק ביטחוני מיידי שמצריך תגובה מידית בכלי אכיפה והגנה ביטחוניים אקטיביים.

ב.       באשר לישראלים "התקועים" עם הפלסטינים "כעצם בגרון" או כדברי גודמן: "התגובה שלישית זו של אותם ישראלים שאינם מעוניינים להמשיך לשלוט בפלסטינים ובאותה מידה אינם מעזים להסתכן ביציאה מהשטחים." להם המציא גודמן אפיק הימלטות מקורי מהמבוי הסתום אליו נקלעו לטענתו: "את התשובה קיבלנו בקיץ 2011, שבכל הארץ יצאו עשרות אלפי ישראלים מבתיהם התגוררו באוהלים והכריזו "העם דורש צדק חברתי". יש כאן פרשנות שהיא מארג

מחאת האוהלים 2011. לקרב על הבית הזה אין קשר לקרב שעל הבית ההוא

לדוגמה של שעטנז, שהיה נפסל בכל פרמטר הלכתי, למרות שכוונתו לייצר אריג של תקווה לישראליות "המיואשת": "כל עוד חלום שלמות הארץ וחזון השלום בארץ מילאו את התודעה הפוליטית הישראלית התודעה החברתית הייתה רדומה... קריסת האידאות לא הביאה לקריסת האידאליזם, אלא להעתקת האנרגיה הפוליטית הישראלית לאפיקים חדשים." אפשר לחשוב שלמחאה ההיא החברתית היו שותפים שני צדדים מיואשים, אבל זאת הטעייה! זאת הייתה מחאה חברתית חילונית בעיקרה, ממצוקת דיור, שגורמים פוליטיים נמנעו מלהשתתף בה בגלוי, והיא כוונה נגד הממשלה שעוותה את חלוקת המשאבים והפלתה לטובה את הסקטור הדתי החרדי, את התנחלויות יו"ש והסקטור הדתי לאומי שמוביל אותן ואת הטייקונים ועוזריהם. ההוכחה לזה היא תוצאת הבחירות

מגמת המחאה החילונית שחוסלה באיבה 

      לאחריה, שהעניקה ניצחון מדהים "ליש עתיד" והציבה את יאיר לפיד בראשות משרד האוצר בממשלת נתניהו נטולת החרדים. ממשלה שהקשתה על נתניהו להמשיך ולשפוך כספים ביו"ש ותבעה מהחרדים להשתתף במאמץ הלאומי תמורת האתנן שהם מקבלים מהמדינה.

ג.        גודמן מודע לכך "שאריג התכלת שטווה" נגוע "בשעטנז" וממהר להסיק: "קריסת חלום שלמות הארץ של הימין וקריסת חלום השלום של השמאל היו צריכות להביא להסכמה לאומית ישראלית רחבה. אבל זה לא קרה. להפך, השיח הפוליטי בישראל הפך ליותר בוטה ויותר מכוער." אכן קרה ההפך לא רק משום "השעטנז" אלא משום שהימין בראשות נתניהו קטע את מגמת השנוי באיבה! בבחירות בטרם זמנן, החזיר את הגלגל לאחור בניגוד בוטה למגמה החברתית של מחאת 2011. תהליך פוליטי הנוגד במפגיע מגמה חברתית ברורה, בהכרח יוביל לתגובה קיצונית של הצד שנפגע! וכתוצאה מזה אכן מה שקורה הוא היפוכה של

שעטנז פוליטי נוגד מגמה שחולל קיטוב מגדרי מסוכן

האשליה הגודמנית: "ייתכן מאד שהשיח הפוליטי הישראלי מידרדר לא בגלל שהתרחקנו, אלא בגלל שהתקרבנו". זאת אשליה! כי מה שגבר על השיח הרעיוני זאת אכן המגדריות: "הפוליטיקה הפכה למרחב שבו אנחנו מבטאים את הזהות שלנו." הליכתו של הימין בהובלת נתניהו כנגד המגמה החברתית הברורה גבתה מחיר חברתי: "אחד האיומים הגדולים ביותר על היכולת להקשיב היא החשיבה הקבוצתית." אכן הימין בהנהגת נתניהו ובשיתוף החרדים והדתיים הלאומיים שני מגדרים שמאפיין העיקרי שלהם היא חשיבה קבוצתית!

חדלה תמיכה קבוצתית בונה ומחזקת.

חוזרת חשיבה קבוצתית מקבעת ומחלישה

ד.       החלום השמאלי שקובע מייסוד המדינה, ליצור כאן בהנהגתו, חברה יהודית חופשית משתפת רעיונית וליברלית, שפניה לעתיד, אכן הוכה מכה אנושה! ע"י המגדרים השבטיים שחיבורם לעבר הוא כוחם. החברה היהודית נהפכה אכן "למרחב שיח פוליטי שאינו מרחב שבו רעיונות נפגשים אלא מרחב שבו שבטים מתנגשים, מרחב בו המחשבה הביקורתית נמצאת בסכנה." כך גוברת הנטייה הטבעית המובנית לשרוד כקבוצה, על כל רעיון, בתוך מרחב של אי וודאות. כך נוצר המצב שבו: "עמדה של האחר איננה נמדדת על פי מידת הסבירות שלה, אלא על פי המגזר שממנו הוא בא, ואפשר לומר שהחשיבה הקבוצתית מחליפה את המחשבה החופשית." לכן אפשר לקבוע שהימין כבר הכריע את המאבק הפוליטי הפנים ישראלי בכך שגרר את השמאל לאחור! בחזרה אל שדה המשחקים המצומצם והמוגבל של המחשבה הדוגמטית המגדרית המוכרת הישנה. שלא לומר מהמחשבה המערבית אחורה אל המחשבה הערבית האזורית. אולי זה סימן "מבורך" ראשון להשתלבותנו במרחב?

ה.      גודמן חש בצדק שאין אפשרות לדון ברצינות בשיח הפנים יהודי מבלי להתייחס לגורם החיצוני המרכזי שמנתב אותו ישירות וכותב: "הספר הזה עוסק בשיחה הפצועה שבין יהודים, אך מצבה של השיחה שבין היהודים טוב בהרבה

מול יהודים אין כלים פשוטים אז יש דילמה

מול הפלסטינים יש כלים פשוטים פותרי דילמה.

כך שאולי מוטב שלא לראות ולא להודות בכך

ממצבה של השיחה שבין יהודים לבין פלסטינים." דומה שכוונתו לעודד ולצורך זה הוא קובע אמירה שאינה מדויקת בלשון המעטה. משום שהשיח עם הפלסטינים יותר ענייני ופחות רגשי. זאת מאחר שהפלסטינים בגישתם הנוקשה, מקלים מאד על הדילמות המוסריות שיש ליהודים, לפחות חצי מהאשמה למצב מוטלת על הפלסטינים ומקלה מאד על הדילמות המוסריות של הימין היהודי ובאותו אופן מקשה מאד על יכולת הטיעון של השמאל, שרואה בהם קרבנות של המצב ושל עצמם. כך הופק השיח הפנים יהודי על הפלסטינים, להתנגשות חריפה בין הפשטנות הימנית למורכבות השמאלנית. התנגשות ערכית שמהווה חוד המחלוקת הקיימת גם בין החילוניים לדתיים.

ו.        תת פרק "השיח היהודי-פלסטיני הפצוע" מובא לצורך השוואה שמכוונת להראות שהוא לא פתיר בעוד השיח היהודי המתנגש פתיר. אלא שלנרטיב הערבי המוכר ואולי הנכון, נגד הציונות, יש היום משמעות רק בעיני הפלסטינים, כי ההיסטוריה לא נעה אל העבר: "בראשית הדרך ראו את מדינת היהודים כמדינה שתרחיב את גבולות אירופה אל תוך

ככה זה נראה לפלסטינים אחרי מאה שנה.

שליח האימפריה לורנס, ככה זה התחיל

ויצמן ופייסל שליח ומשרת יחד למלכוד 1917

      אסיה. הציונים, כך עפ"י נרטיב זה היו שליחי האימפריה הבריטית." אין לזה היום משמעות מעשית. כפי שאין משמעות לעובדה שהבולשביקים בראשות לנין היו שליחי הקיסרות הגרמנית ומשימתם צלחה, להפיל את הצאר ולהוציא את רוסיה ממלחמת העולם הראשונה. גם אם "עבור רבים מהפלסטינים העמידה מול ישראל היא עמידה מול כוח עולמי שהוא גדול מישראל." עדין אין לזה חשיבות משום שרוב המדדים מראים שהאסלאם קורס בהדרגה ובהתמדה מול אותו כוח העולמי (מערבי) שאותו מייצגת ישראל בראייתם.

האם הישועה תבוא מהמשננים?...

ז.        מכאן גולש גודמן אל תחום הפנטזיה: "לטיפוח נרטיב יהודו-מוסלמי יש יתרונות רבים. אם היהודים יחושו שהם שייכים לנרטיב שכולל את האסלאם, ואם מוסלמים יחושו שהם שייכים לנרטיב שכולל את היהדות- אז תודעה חדשה תוכל להיווצר." והפנטזיה הזאת ממריאה לגובה כזה שממנו ניתן רק להתרסק: "בסיפור היהודי-מוסלמי, הם עומדים אחד עם השני.... אך אולי שניהם יכולים להתעלות לנרטיב חדש, שגדול משניהם יחד, וכך הדת יכולה לחולל את האקלים שישקם את ההקשבה של ישראלים ופלסטינים." דווקא הדתות שהן יולדות השנאה וטיפוחה, לאורך כאלף וארבע מאות שנה, האחת שוללת כופרים והשנייה שוללת את זכויות הבעלות אלמנטריות, שדווקא הן תתהפכנה?!!! אלא שהפנטזיה הזאת נכתבה משתי סיבות, הראשונה: להראות עד כמה עמוק "הפצע" היהודי פלסטיני, עד שנדרשת פנטזיה כדי לרפאו. השנייה: שהדת מסוגלת לרפא ביתר קלות את "הפצע" הפנים יהודי. בלשונו של גודמן: "השיח היהודי-פלסטיני פצוע והשיח היהודי-יהודי פצוע, אך אין דמיון בעומק הפציעות....את השיחה הבין יהודית, לעומת זאת, ניתן לרפא בהשראת התרבות המשותפת שלהם, ובראש ובראשונה התלמוד." "יצא המרצע מן השק" גודמן גילה סוף סוף, "אחרי חמש מאות שנה, לקהלו הדתי את האמריקה!" הוא פונה לרבני הציונות הדתית "עזבו את משיחיות הרבנים קוק!" תנהגו עפ"י כללי התלמוד בשיח מול החילוניים.

רבין הי"ד. רבני יו"ש "קנו להם לב מבין לשמוע"

ח.      בתת פרק "לב מבין" האחרון לחלק זה של הספר, מטיף גודמן לציבורו הדתי על מקורותיו התרבותיים היסודיים בנושאי מחלוקת: "התלמוד מקור הסמכות של ההלכה היהודית, לא מפרט מהן ההלכות שצריך לקיים אלא רק את הויכוח אודותיהן. התלמוד מתייחד בכך, שבניגוד לספרי חוקים אחרים, הוא לא הביא לקנוניזציה של ההלכה אלא לקנוניזציה של המחלוקת.... העמדות שנדחו נותרו חלק מהתורה אף שהן לא חלק מההלכה ויש ללומדן". הוגי וכותבי התלמוד בגולה היו מודעים היטב לריבוי דעות ולמחלוקות, וכל ענינם היה במניעת קרעים שאיימו כל הזמן על שלמות העם. תשובת התלמוד שעל האדם (היהודי) לפתח יכולת הקשבה מיוחדת "לב מבין" שתאפשר לו להקשיב באמפתיה לעמדה ולהיפוכה. אלא שגודמן מעלים מציאות מצערת בת אלפי שנות היסטוריה יהודית, "לבן מבין" הוא אידאל רצוי שלא עמד במבחן המצוי! מחלוקות לא ניתן "לטאטא מתחת לשטיח" לאורך זמן, סופן שהן פורצות ומחייבות הכרעות. חוקי האבולוציה המגדרית הביולוגית חזקים מהתלמוד! הם גברו עליו בעבר, ולאור זה אין סיבה לטעון שלא יהיה כך גם בעתיד.

מלכוד 67 – מיכה גודמן. חלק ב' טיעונים פוליטיים במשבר (במלכוד) פרק ה'

הדילמה היהודית (הדתית)

הפרק הזה דן בעמדת הציבור הדתי לאומי ובחיבור בין הטיעון ההלכתי או האידאולוגי לבין הצורך המעשי בשליטה וסיפוח של שטחי יו"ש. "הטיעון ההלכתי מוסיף משקל לטיעון הביטחוני, והופך את רעיון הנסיגה מרעיון שהוא טעות לרעיון שהוא חטא." לכל זה היגיון דתי מובן, אבל גם חוסר היגיון, אם וכאשר מצמידים את רעיון הנסיגה לתנאי הסכם הנסיגה. הנסיגה אינה מגובה ברעיון! הנסיגה היא צורך מעשי היא פשרה או חלק מפתרון כולל. הנסיגה אינה עומדת כשלעצמה כרעיון, והגדרתה כזאת היא טעות מחשבתית. אין היגיון בחיבורה אל רעיון הסיפוח ההלכתי. לכן צריך לדון ברעיון הסיפוח ההלכתי לבדו! וגודמן אכן מנסה לעשות זאת.

דיון הלכתי למציאת הצדקה ביטחונית לכיבוש

א.      דיון הלכתי על מצוות ישוב הארץ המובטחת תמיד יהיה חסר תכלית, מכיוון שמצרפי ההלכה נבנו בהדרגה ע"י יהודים שחיו ושגשגו או סבלו מחוץ לגבולות הטריטוריה הקדושה. שחיו בגולה תחת טראומת החורבן וחיפשו הסברים אמוניים לטרגדיה הלאומית. שהמציאו הסברים ותירוצים אמוניים להצדקת המשך ישיבתם בגולה למרות הציווי התורני. לכן דיון כזה משול לרדיפת הכלב אחר זנבו. בהכרח ההיגיון ההלכתי הגלותי יעדיף תמיד את שמירת החיים על פני כל מחשבה ומעשה שיש בהם סיכון חיי הפרט או הקהילה, על אחת כמה שהסיכון הוא לאומי או לאומני, בהתחשב בקיומן של דתות הנצרות והאסלאם החזקות והמאיימות, שיעדן מופנה לאותה הטריטוריה הקדושה.

הרמב"ם, האם היה תומך ביהושע בן נון?

ב.       לכן נולדו הפסיקות ההלכתיות המרכזיות מקדשות החיים, שגודמן מביא: "עפ"י הרמב"ם מי שמוסר נפשו למען התורה מורד בתורה". מכאן ההסקה ההלכתית: "שאם קיום מצוות יישוב הארץ מסכן חיי אדם (הכוונה לחיי יהודי! ג.ג.) אז הדבקות במצווה הזאת איננה התמסרות לתורה אלא הפרה שלה!" ומכאן נולד הצורך לפרש מתי יש סיכון ומתי אין? והומצאה הפסיקה ההלכתית בסגנון המסורת הגלותית של הבריחה מאחריות: "אם המדינאים המומחים לדבר, (מלכויות גויים או חילונים- ג.ג.) קובעים שיש פיקוח נפש בדבר, אם לא יוחזרו השטחים סומכים עליהם ומתירים החזרת השטחים." זה היגיון הילכתי שרק מקשה את הקושיה החילונית הבאה: האם בני ישראל שהתנחלו כמצוות משה לא סכנו חיים? קושיה שגודמן לא מעלה, כנראה משום שכבר קיימת איזו תשובה הלכתית לזה...

הרב עובדיה, מה קודם הביצה לתרנגולת?

ג.        כך מגיעים לסתירה ההלכתית הגואלת: "למעשה, אין מחלוקת הלכתית מהותית בין עמדת רבני יש"ע לבין עמדת הרב עובדיה. הרב עובדיה פסק שאם נסיגה משטחים מונעת סכנה אז מבחינה הלכתית יש לסגת, ורבני מועצת יש"ע קובעים שבגלל שנסיגה משטחים מייצרת סכנה אז מבחינה הלכתית אסור לסגת." "הכלב כמעט תפס את זנבו", נשאר רק לקבוע איזו סכנת חיים התחילה קודם!... ויבוא לציון גואל. או המסקנה גואלת: "הדיון ההלכתי איננו מקביל לדיון הביטחוני, הוא תוצר שלו. אי אפשר להכריע את גורל שטחי יו"ש באמצעות פסיקה הלכתית." ואני חוזר ושואל: אולי הלכת הגלות אינה מתאימה להלכת ארץ ישראל? להלכת העם היושב  בארצו? נדרשים תעוזה או סדרת אסונות כדי שהציונות הדתית המחוברת להלכות עבר, תגיע להכרה הזאת ותוכל להבין את ההווה.

רבן יש"ע, או קודמת התרנגולת לביצה?

מציאות קשה שיצרה את "האנדרוגינוס"

ד.       עתה פונה גודמן לתאר בהדרגה את "הטיעון הלאומי" של היהדות  אך מתכוון בעיקר לציונות הדתית כבר בפתיחה הוא מגייס את אחד "מרבני השמאל" א.ב. יהושע "שפסק": "היהדות היא אנדרוגינוס". לאמור: "היהדות היא דת ולאום בעת ובעונה אחת." אנדרוגינוס זה יצור נדיר מאד, לכן יש מן ההגזמה בהגדרה הזאת. הנצרות "יוצאת חלציו של האנדרוגינוס" מימי קונסטנטינוס הקיסר המתנצר ועד לשלהי ימי הביניים, על פני כ-1000 שנות היסטוריה, תפקדה למעשה באירופה 
      כדת ולאום בעת ובעונה אחת. מוחמד מייסד האסלאם במאה הששית שבחר להיות "בן דודנו" עפ"י התורה, קיבע להלכה עד היום (1400 שנה!) את האומה הערבית המוסלמית כאנדרוגינוס, כדת ולאום בעת ובעונה אחת. היהדות שחשבה עצמה במשך 2000 שנה בעיקר כדת נבחרת, המורשת ביולוגית ולכן ראתה עצמה כעם, עוסקת ברצינות בלאומיות שלה בקושי כ-120 שנה! שמתוכן בקושי 70 שנה ממומשת הלאומיות! מתוכן 20 שנה בעיקר ע"י החילוניים והיתר בהדרגה, גם ע"י הדתיים. כך שהאמת היא שרוב היהודים עוד לא ממש החליטו. אז הציונות הדתית מתיימרת ומחליטה בעבורם?... לפנינו "יציקת יסודות" לא ממש יציבים מבחינה היסטורית, להקמת מבנה רעועה לטיעון הלאומי הדתי.

ה.      מכאן מתחילים להתרומם "הקירות" בדמות אקסיומות לא הלכתיות שגילן ההיסטורי בקושי 40 שנה: "הנשמה של האומה משתקפת בתרבות שלה; הגוף של האומה הוא הטריטוריה שלה," רצה לומר לאורף 2000 שנות גלות חיה האומה ויצרה תורה והלכה שלמה ומפוארת ללא הגוף! אז אולי הגוף אינו נחוץ? (כגישתם של החרדים!) או בהמשך בהתייחסות לשייכות לחברון בית לחם ושילו: "כך, משום שהמקום שבו נמצא האדם לא עונה רק על השאלה איפה

המהפכה הצרפתית. האם זהות מותנית בטריטוריה? או די בגורל משותף?

הוא,הוא עונה גם על השאלה מי הוא." או כדברי טשרניחובסקי (החילוני): "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כל זה טוב ויפה אבל עדין רחוק מאד מהאקסיומה הגודמנית הבאה: "אם המולדת של העם היא חלק מהזהות שלו, אז ויתור על חלקי המולדת היהודית הוא ויתור על חלקים מהזהות היהודית!" זאת הפלגה יומרנית שאינה עומדת במבחן רוב שנות ההיסטוריה היהודית הדתית! שמראה שלא היה ואין קשר מחייב בין כל חלקי המולדת לכל חלקי הזהות. מה גם שמעניקה הצדקה, לפחות מהיבט הוותק, לתחושת הזהות מקבילה של הפלסטינים (כעם או כבודדים) לשייכותם לחבלי פלסטינה בכלל ויו"ש בפרט. ומכאן ניתן להגיע בקלות לשאלה הכמותית, כמה חבלי ארץ? ולפשרה כפתרון האפשרי ביותר.

נזכרו שיש לאומיות באחור היסטורי קריטי, רק אחרי "אצבע ה'" ב-1967

ו.        כותב גודמן: "בגלות היתה היהדות בעיקר דת, וההישג הציוני הגדול הוא החייאת היסודות הלאומיים שבזהות היהודית המפוצלת מתרדמתם." אך שגודמן מסתיר את העובדה המשמעותית, שההחייאה הזאת התאפשרה תודות לנטישה מופגנת של הדת ההלכתית היהודית וכלי קודשה! רק תודות לזה התאפשרה ההחייאה הלאומית. ולכן הוא יכול להרשות לעצמו לכתוב את דבר השטות הבא: "נסיגה מיהודה ושומרון תהיה מהלומה קשה לזהות הציונית, ותהיה בה משום הודאה בכך שהיהדות איננה לאומיות בריאה, אלא תרבות דתית אוורירית." זה לצערי קשקוש גמור! כי ההחייאה הלאומית נעשתה כולה ע"י חילוניים שנאבקו לצורך זה בדת ובשלוחיה. ואלו הדתיים המתנגדים האקטיביים, נזכרו רק בעקבות 1967 בלאומיות, אמצו אותה לעצמם באיחור היסטורי קריטי! תוך שהם הופכים את שטחי יו"ש לכלי תיקון למחדל העבר שלהם, באמצעות גיוס שקרי של הלאומיות. בטענת סרק שנסיגה היא הודאה "בתרבות דתית אוורירית"... כי אוורירית משמעה חסרת שורשים! ואלפיים שנות גלות יהודית דתית הוכיחו את ההפך הגמור!

גודמן- ניסוח אקסיומות רופפות.

ז.        בתת פרק "הטיעון הנבואי" מציג גודמן גישות מתנגשות בראייה הדתית המוסרית. "מצד אחד נסיגה מהשטחים פוגעת בזהות הלאומית, אך מצד שני הנוכחות בשטחים פוגעת ביעוד הנבואי." זאת התנגשות מלאכותית בראייה חילונית, אך גם בראייה הדתית! כי נסיגת הריבונות החילונית מהשטח אינה מהווה ויתור הלכתי! מה גם שטרם נדונו התנאים שלה. באותה מידה המשך נוכחות הריבונות החילונית הכופה בשטחים פוגע ביעוד הנבואי, אך לא המשך הנוכחות היהודית הדתית של קבע בשטחים, לאחר הסדר מוסכם. המקרה הזה אם יקרה, מייתר כל דילמה מוסרית נבואית. המסקנה שנובעת מהדילמה שהפתרון הציוני האפשרי למשבר נתון מראשיתו ויישאר בידיים חילוניות. ההלכה הדתית חיה ומקיימת את העבר ואינה מסוגלת לפתור בעיות הווה משתנות.

ח.      גודמן "נוטש" באיחור קריטי את ההלכה היהודית ושב אל התנ"ך וכותב: "התנ"ך הוא מיזוג של סיפור ושל חוק. המוטיב הדומיננטי בסיפור המקראי הוא הקשר לא"י, ואילו המוטיב הדומיננטי בחוק המקראי הוא הרגישות כלפי הגרים." אבל הוא שוב טועה ומטעה בפרשנות שלו למונח "גרים" שבתנ"ך. הגרים עפ"י גודמן הם מגדרים לא יהודים נשלטים ע"י עם ישראל ובמקרה זה הפלסטינים. אך הגרים בתנ"ך הם גויים מתייהדים שרוצים

רות הגרה ובועז. "עמך עמי אלוהיך אלוהי".

להצטרף לעם ישראל. הפלסטינים אינם כאלה לפחות כרגע! החוק התנכ"י כלפי הגרים היה הבסיס לגישתו הרכה של ישו כלפיהם, והבסיס החוקתי הדתי שעליו בנה פאולוס את הנצרות. בסיס שנשלל לחלוטין ע"י הוגי ההלכה היהודית לאחר החורבן. כך מסקנתו של גודמן מונחת על כרעי תרנגולת : "ההיסטוריה העמידה את שני המוטיבים המקראיים זה מול זה, והיא ממלכדת את כל מי שרוצה להגשים בא"י את החזון של תורת ישראל."

מבלי דעת מכוון ניתוחו של גודמן לשתי מסקנות לפתרון הסכסוך בטווח הארוך. הראשונה: שכבר הוזכרה, המפתח מצוי בידיים החילוניות לבדן. ידיים אלה החלו את ראשית הגשמת הלאומיות היהודית באמצעות הציונות החילונית וידיים אלה הן שיועדו לסיים את המלאכה ואסור לדתיים לסוגיהם להפריע להן כפי שהפריעו במשך לפחות 50 שנה מראשית הציונות המדינית 1917 ועד 1967.

השנייה: הגשר ההלכתי הדתי כמוצא מהמלכוד יכול להבנות באמצעות גיור המוני של הפלסטינים מרצון  ו/או בכפייה עקיפה, בדומה למסופר במרומז בתנ"ך בספר "עזרא ונחמיה" ומרומז גם "במגילת אסתר". באירוע היסטורי דומה של השיבה מהגלות בבל.

מלכוד 67 – מיכה גודמן. חלק ב' טיעונים פוליטיים במשבר (במלכוד) פרק ד'

הדילמה המוסרית

הפרק הזה נפתח באמירה כוללנית שמחייבת התייחסות:"עפ"י הימין, נסיגה מיהודה ושומרון .... היא גם מעשה של פשיטת רגל יהודית"! זאת עמדה מוצהרת רק של החלק הדתי הלאומי של הימין! הימין החילוני והימין החרדי אינם סוברים כך. ומוסיף גודמן: "על פי השמאל, הנוכחות בשטחים... מהווה גם פשיטת רגל מוסרית." וגם זאת אמירה לא מדויקת, השמאל מכוון לא לעצם הנוכחות בשטחים, אלא לתוצאות שנגרמות בהכרח מהפעולות הנדרשות להשארות בשטחים! וזה הבדל משמעותי בין המניע האידיאולוגי של הימין הדתי לאומי, לבין המסקנה פרגמטית ולא עקרונית! שמניעה את עמדת השמאל.

חבר לאומים הוקם ביוזמת וילסון נשיא ארה"ב

א.      בתת פרק "הכיבוש משחית" כותב גודמן: "נורמה חדשה נוצרה בעולם (בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והתפרקות האימפריות. ג.ג.): עם ששולט על עצמו איננו שולט על עמים אחרים." זאת לא רק נורמה רעיונית אלא תהליך מדיני חברתי שנשאף והתממש חוקתית (בתחילה באמצעות חבר הלאומים ובהמשך ארגון האומות המאוחדות, ועל בסיסו נתבעה והוכרה גם זכאותו של העם היהודי למדינת לאום יהודית עצמאית משלו. המשמעות היא שישראל לא רשאית חוקית ומוסרית להתעלם מהתהליך המדיני שהביא להכרה בה כדמוקרטיה עצמאית ולכן גם נחקק כך במגילת עצמאותה.

ב.       מסיים גודמן תת פרק זה: "...אך מאז 1967 היא (מדינת ישראל) לא רק מגשימה את חלום החירות שלה, היא גם שודדת את החירות של עם אחר. כך מדינת ישראל פועלת נגד כיוון התנועה של ההיסטוריה." זה נכון רק בראייה כללית וחוץ ישראלית, זה לא קשור לדילמה המוסרית הישראלית! הדילמה המוסרית הישראלית אינה מתמקדת סביב מה שנגרם "לעם האחר". אלא קודם כל במה שמתרחש ועלול להתרחש בתוך עם ישראל!

השלום עם מצרים הכרה ישראלית בפלסטינים

ג.        בתת פרק "קיצור תולדות ה"כיבוש" נכתב בין השאר: "ההתקוממות הפלסטינית טלטלה את החברה הישראלית והעלתה אותה על מסלול כואב, שסופו בהסכמי אוסלו." כאן חשוב להזכיר באותה נשימה שתחילת המהלך להסכמי אוסלו, בהסכם השלום עם מצרים שבו, ללא קשר מחייב למצרים, הסכימה ישראל להכניס את העם הפלסטיני לתוכו, וכך התחייבה ישראל לאפשר ישות עצמאית לפלסטינים. כמו כן חשוב להזכיר שההתקוממות הפלסטינית התרחשה אחרי מלחמת לבנון השנייה היזומה ע"י ישראל ואחרי תוצאותיה לגבי הפלסטינים. דהיינו: כישלונה של ישראל לחסל את ערפאת ואת צבאו.                                               

מכבסת מונחים: שותלים מאות ישובים ביו"ש

ד.       עוד נכתב בתת פרק זה: "מדינת ישראל שתלה בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים מאות ישובים יהודיים, לישובים האלה יש צרכים ביטחוניים,..." ראשית לא מאות!! שנית, זאת הצגה טכנית של תולדות הכיבוש, משום שמדינת ישראל לא שתלה! וזה הפך לבעיה פלסטינית ויהודית אחת! מדינת ישראל, כדי "לשתול" ישוב מחוץ לגבולה, חייבת חוקית לספח את השטח לגבולה! זה לא נעשה! מדינת ישראל מסרבת לעקור! ישובים יהודיים ששתלו את עצמם! באמצעות טיעון משפטי שהשטח המיושב נטול כל בעלות. לכן נעשה שימוש במינוח "שטחים מוחזקים". ומכאן "שהצרכים הביטחוניים" של הישובים האלה להלכה, אינם מעניינה של מדינת ישראל, אלא כאשר היא גם  כובשת. "הצרכים הביטחוניים" אינם בחזקת צרכים מוניציפליים ייחודיים, הם נובעים ישירות מ"המקאומה" ההתנגדות הפלסטינית. דהיינו: הדילמה המוסרית נולדה ומתקיימת כבר באופן "המקייבליסטי" שבו "נשתלו" הישובים ובאופן בו הם נתמכים ע"י המדינה. ורק הרבה אחרי זה, במה ולמה שקורה לפלסטינים כתוצאה ממילוי הצרכים הביטחוניים האלה.

ה.      בתת פרק "דמוקרטיה כובשת" מסביר גודמן: "הבעיה העיקרית היא לא שהכיבוש מוביל לשחיתות, אלא שהכיבוש עצמו הוא שחיתות." ומסכם: "הכיבוש לא מוביל לחוסר מוסריות, הכיבוש עצמו הוא לא מוסרי." לפנינו הצגה הפוכה של הראייה הפרגמטית של מרביתו של "השמאל"! בתולדותיה הביטחוניים של ישראל "השמאלנית" נעשו מספר כיבושים ומעולם לא הייתה הוצבה דילמה מוסרית! החל מאל עריש בתש"ח, דרך סיני ב1956 ועד לסיני יו"ש ורמת הגולן ב-1967. כל הנסיגות מהכיבושים האלה לא היו עקב איזו "דילמה מוסרית". כיבוש שהוא הכרחי ביטחונית נעשה

קביעת עובדות מאונס ומרצון...

כנדרש. ולכן מבחינת השמאל הוא גם מוסרי! כיבוש מתמשך וכפייתי שאינו מנוצל להישג מדיני, הופך למטרד ביטחוני! כזה הכיבוש הימני המתמשך וחסר התכלית בן 19 השנים של דרום לבנון, ולכן השמאל (ברק) נסוג משם בסוף ולא בגלל איזו "דילמה מוסרית!" ולצערנו זה גם המצב שהתהווה ביו"ש. בראייתו הפרגמטית והמוצהרת של השמאל, שטח יו"ש (כמו סיני) מוחזק לצורך השגת ההסדר וזאת היא תכליתה של ההחזקה בשטח. הדילמה המוסרית אינה בעצם מצב הכיבוש המתמשך! ובגלל הפגיעה בדמוקרטיה! אלא באופן שבו נקבעות עובדות בלתי חוזרות בשטח שאינן מוסכמות ובעיקר מנוגדות למגמת ההסדר! והשפעתן השלילית על הפוליטיקה הכלכלה והחברה הפנים ישראלית!

כיבוש חילוני שמאלי מוצדק בנוסח 1948

ו.        היות וגודמן מבין הפוך את מה שרואה השמאל בכיבוש, הוא ממשיך להתפתל ולתעות בדרכו ומגיע לתת הפרק הבא: "ואולי אין בכלל כיבוש?" שזה גולת הכותרת של הרצון להציג "דילמה מוסרית" מלאכותית ולהוכיח שאינה מוצדקת ובכך מקווה גודמן לשכנע את "השמאל" שאפשר מבחינתו להכיר במעשה החד צדדי של הימין הדתי לאומי ביו"ש. ולפי עקרון "הסימטריה" כפי שהשמאל צדק ב-1948 והימין טעה, כך צודק הימין הלאומי במעשיו מאז 1968  והשמאל הוא הפעם הטועה. למאמץ האינטלקטואלי המיותר שעושה גודמן כדי להשתכנע "שאין כיבוש" אין שום תועלת מעשית. הטיעונים הדתיים לאומיים הצודקים שהוא מעלה: "זאת עובדה היסטורית: מרחבי יו"ש לא נכבשו המסגרת מתקפה ישראלית  אלא במסגרת מגננה ישראלית." או: "כוח עוין שהובס במלחמה שהוא יזם, אינו זכאי להפוך את תוצאותיה." או: "אולי יש להגדיר את הרי יו"ש כשטחים כבושים משום שהם נשדדו מהעם הפלסטיני שישב

כיבוש דתי לאומי מוצדק בנוסח 1968-2017

עליהם?" כל אלה אינם מעלים ואינם מורידים, אל נוכח המציאות שהתהוותה כאן, בין אם בשל הסרבנות הפלסטינית והאסלאמית בעיקשת לאורך עשרות שנות העימות, ואם בשל יוזמות מוצלחות, מזל, ניצול הזדמנויות, או אצבע אלוהים של היהודים. הצדקות אינן חסרות (לשני הצדדים!) אך אינן מקרבות אפילו במ"מ אחד לשום הסדר וגם לא להקלת "הדילמה המוסרית" הפנים יהודית. המעשיות אינה דנה בעבר, אלא שואפת לעשיית הווה כדי לנסות להשפיע על לעתיד, בלי עזרת או הפרעת "השם" ושלוחיו.

ז.        הסאגה חסרת התכלית סביב הסמנטיקה של השליטה הכפייתית של ישראל ביו"ש, על תושביו הפלסטינים, מסתיימת כצפוי באין מוצא: "המסקנה היא שהשטחים אינם כבושים אבל העם הפלסטיני הוא עם כבוש." או רב אפילו מזה: "האנשים שבשטחים הם אנשים שחיים תחת כיבוש, אף שהאדמה שהם יושבים עליה איננה כבושה." דהיינו בשפה ישירה רוצה לומר: האדמה שהם יושבים עליה משוחררת אבל הם כבושים! התחכמות חרדל"ית במיטבה שבהכרח מביאה למסקנה שאמנם אינה כתובה, אבל המתבקשת: הפלסטינים יושבים על אדמה שאינה שלהם! גודמן יצאת צודק וצדיק! ולא התקרבת במ"מ אחד אל היעד, כי הלכת בנתיב פתלתל ושגוי ולכן הגעת לאין מוצא. את זה אתה יכול למכור רק לקהלך הדתי לאומי הממולכד! רק

מילכוד 1917 מכאן זה החל. פלסטינה 1916 חיילים גרמנים סיוע לתורכים.

דבר "קטן אחד" שכחת להזכיר: עדין לא הראתה איך ולמה שטחי יו"ש שאינם שייכים לפלסטינים, שייכים דווקא לך! בעיקר לא אחרי שמדינת ישראל "השמאלית" חקקה את תכנית החלוקה  של האו"ם במגילת עצמאותה. כך לא תמצא בסיס לשיח בין יהודי. אתה טורח לשווא להסביר לשמאל את מה שהוא יודע כבר מזמן: שיש כאן מלכוד, לא מ1967 כטענתך, אלא כבר משנת 1917! ומאז ועד היום השמאל מתמודד מולו. מלכוד 67 הוא דתי לאומי!

מלכוד 67 – מיכה גודמן. חלק ב' טיעונים פוליטיים במשבר (במלכוד?) פרק ג'

אולי אין בעיה דמוגרפית?

פרק זה נפתח באמירה "גודמנית" פשטנית ודוגמטית שכבר מחייבת התייחסות: "המסקנה של הפרק הקודם חדה ופשוטה: אסור לישראל לצאת מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים." עיסוקו של הפרק הקודם התמקד בטענה זמנית, שהפלסטינים ממולכדים, הם "מקרה אבוד" ולכן עדיף להוציא אותם ממשוואת הסכסוך. גם אם ברמה העקרונית בעת הזאת הטענה נכונה, המסקנה אינה חדה פשוטה ונחרצת!

מדינת ישראל מתמודדת עם בעיה מורכבת, לשיטתו של גודמן "מלכוד" שהמוצא ממנו מורכב מחלופות רעות חלקן זמניות חלקן משתנות. לכן מי שרוצה להתמודד עם זה אינו יכול לטעון למסקנה חדה ופשוטה!

ומי שטוען כך אינו באמת רוצה להתמודד! הוא מעדיף את הדרך הקלה להתעלם, אנחנו נתעסק רק עם עצמנו! למה הדבר דומה: לתאומים סיאמים שאחד חזק ואחד חלש והחזק מחליט להתעלם מתאומו החלש

לכן מסקנת הפתיחה של גודמן פשטנית, אינה עונה למורכבות ונועדה לחדד את הרעיון המלכוד הישראלי.

גם ללא ערביי יו"ש ועזה מסתמנת "בעיה" בעתיד עם ערבים וחרדים.

הגידול על שטח קבוע יגדיל צפיפות וחיכוך 

עניינית, ההשארות בשטחים כבושים היא עניין של עלות ותועלת בשכלול של פרמטרים המושפעים.

הבעיה הדמוגרפית היא פרמטר מרכזי, אבל היא רק אחד מהפרמטרים.

א.         כותב גודמן: "אם הפתרון המדיני של השמאל – פתרון שתי המדינות- מסכן את היכולת של ישראל להגן על עצמה, הפתרון המדיני של חלקים מהימין – כינון מדינה אחת – מסכן את היכולת שלה להגדיר את עצמה." בגלל הסכנה הדמוגרפית. שוב הצבת משוואה לא מאותה "המעלה" בשני אגפיה! פתרון שתי המדינות לא בהכרח מסכן את יכולת של ישראל להגן על עצמה! זה בעיקר תלוי במהות הפתרון וההסכם לעומת זה כינון מדינה אחת בהכרח מסכן את אופייה היהודי והמוצא יחייב בעליל פגיעה בדמוקרטיה. לכן שוב לא מתקיימת הסימטריה שגודמן מתאמץ ליצור. 

ב.         כדי להמחיש את הטענה לקהל הדתי  מן הראוי לומר שהדמוקרטיה החופש והשוויון, בעבור הציבור החילוני היא כמו אלוהים עבור הציבור הדתי. נטישת שניהם מהווה כפירה בעיקר! לצערנו גודמן אינו מסוגל לחוש את הסימטריה הזאת, או שאינו רוצה להודות בקיומה.

חופש שוויון והדדיות אלוהי היהודי החילוני.

ג.          כך מציג גודמן למסקנה ימנית קיימת מוטעית נוספת: "מכיוון שהרוב היהודי ממערב לירדן איננו עומד תחת סכנה שיהפוך למיעוט, אפשר לספח את כל יושבי הארץ למדינת ישראל מבלי לאיים על יהדותה." ככלל, אין קשר בין היהדות לדמוגרפיה, במיוחד לא במדינה דמוקראטית! היהדות התקיימה כמיעוט נשלט לאורך אלפי שנים, ולכן המסקנה הנובעת, שהיהדות תמשיך להתקיים כאן ולשגשג כלא נשלטת, גם תחת רוב ערבי, כל עוד תשמר הדמוקרטיה. הסכנה שאליה מכוון גודמן אינה מאיימת על היהדות אלא על הלאומיות המגדרית של העם היהודי! וזה הבדל יסודי. אותו ימין דתי לאומי שמעדיף סיפוח, ומאמין גם בדמוקרטיה, מחשיב יותר מכל את קדושת הארץ המובטחת, ומאמין שאלוהים כבר יסדר!

ד.         גודמן סוקר את האיום הדמוגרפי ואת סיכויי התממשותו ומגיע למסקנה מתבקשת: "ההשענות על התרחיש הדמוגרפי האופטימי, היא ניהול לא רציונלי של סיכונים, ויש בה משום הימור בלתי סביר המסכן את המשכיותו ואת הישרדותו של הפרויקט הציוני." כפי שטענתי: "אלוהים כבר יסדר"...  אלא שמאחר שלא בשרידות של היהדות עסקינן אלא בשרידות של הלאומיות היהודית, הבעיה היא יהודית נטו! עוד לפני שהיא דמוגרפית. היהודים צריכים להכריע מה הם מעדיפים: מה נכון להם כיהודים, מה נכון להם כדמוקרטים ומה נכון להם כלאומיים. אין מוצא מן השקלול וההכרעה!! רק לאחר הכרעה, תהייה אשר תהייה,  יוכלו היהודים להתכנס למיסוד חוקה יהודית דמוקרטית מחייבת, שתגדיר את אופי המדינה ומעמד המיעוטים שבתוכה. (גם אם חו"ש יהפכו למיעוט...)

ה.         גודמן מתעסק בשאלה "האם בשטחים יש אפרטהייד?" זאת התעסקות בדיון מיותר ובבעיה משנית שעיקרה תעמולתי ולא מהותי! מהסיבות הבאות: בחוקי מדינת ישראל אין אפרטהייד במובן הקלאסי! קיומו של אפרטהייד נבחן במצב של שקט ושלום וזה לא המצב השורה בישראל מראשית הוסדה. בכל מדינה שנמצאה במלחמה התקיים בפועל סוג של אפרטהייד נגד אוכלוסיות חשודות בעוינות. מסביב לישראל בעולם הערבי ובמקומות רבים אחרים מתקיים אפרטהייד אלים הרבה יותר גרוע! לכן עניין האפרטהייד בו מואשמת ישראל הוא תעמולתי מעיקרו ונועד ומשמש לניגוח פוליטי פנימי וחיצוני גם יחד. באשר להיווצרותו העתידית, היא אפשרית רק כפועל יוצא מסיפוח יו"ש בכפייה, שממילא לא יביא להסדר וינציח את מצב הכיבוש והמקאומה. רק סיפוח בהסכמה ימנע זאת.

נבחן בחיקוק ובשלום 

ו.          תחת הכותרת "העיוורון הכפול" חוזר גודמן אל הסימטריה שהוא מייצר בין הימין לשמאל: "את הביקורת על הכשל בחישוב הסיכונים של הימין המצדד בסיפוח, יש להפעיל גם על השמאל המצדד בנסיגה". גודמן בוחן את הטענה: "יש טענה דומיננטית בשמאל, שעל פיה סידורי הביטחון שיהיו חלק מהסכם השלום יעניקו לישראל הגנה גם ללא יהודה ושומרון." כבר הגדרת הטענה מטעה! כי השמאל ברובו אינו סומך על "סידורי ביטחון" שינוהלו ע"י גורמים חיצוניים. לכן "סידורי ביטחון", לפני שהוגדרו והוסכמו, אינם ניתנים לדיון מהותי ולהשוואה. בניגוד להתישבות ביו"ש שעלותה ותועלתה ידועים וברורים! לכן אין "עיוורון כפול" בטרם "נראו" סידורי הבטחון.

ז.          "בעיוורון הכפול" מתקיימת אסימטריה בולטת תאורטית ומעשית גם יחד! מהצד הימני נקבעו עובדות בשטח: קיימת התיישבות קבע מסיבית ונתמכת מחוץ לגבולות ישראל 1967, ולכן מתקיימת כאן הסכנה הדמוגרפית באופן ממשי וסותרת סיפוח. מה עוד שקיים פוטנציאל ממשי של הצתת השטח  ומרי מסוכן לא פחות! מצד קיצוני המתנחלים במקרה שיוחלט על נסיגה. מעמדם של המתנחלים ביו"ש היא אבן נגף ממשית שמסכנת באופן תאורטי כל פתרון שאין עמו סיפוח, ואפילו מסכנת פיתרון תאורטי של סיפוח הפלסטינים בכפייה, בגלל "המקאומה" "והנכבה" המוזכרות.  המתנחלים לא ישרדו לבדם או בכוחם ללא הגנה מסיבית של צה"ל, והקיצוניים שבהם ינצלו את הגנת צה"ל כדי לפגוע בפלסטינים ביוזמה או בתגובה! עד כאן הצד הימני.

לעומת זה מהצד השמאלי רוב העמדה המתוארת תאורטית! הצורך במתן הגדרה עצמית לפלסטינים יושמה בחלקה בעקבות הסכמי אוסלו ובגדול זה עמד ועומד במבחן הקיום. עיקר העימותים הרצחניים צומצמו  ליו"ש ולירושלים. עזה שקטה מאז "צוק איתן" בעיקר כתוצאה מהפסקת החיסולים הממוקדים ע"י ישראל. כל השאר זה דיון תאורטי! נסיגת ישראל מיו"ש זאת הגדרת פתרון תאורטי להסדר כהמשך למציאות שהתוו הסכמי אוסלו. וסידורי הבטחון שטרם נדונו וגם הם בחזקת תאוריה בלבד. לכן אין כאן "עיוורון כפול!" יש כאן מצד אחד עיוורון ימני אמיתי שמתקבע ע"י יצירת עובדות חד צדדיות בשטח, ומצד שני עמדות, רעיונות ותוכניות תאורטיים, שמוקדם להתייחס לעיוורונם! דהיינו אסימטריה מוחלטת! השאלה כיצד גודמן לא מבחין בזה???

קביעת עובדה חד צדדית 1968

 הסכם אוסלו - קביעת עובדה "חד צדדית" 

אם גודמן מבקש בכנות לייצר דיון סימטרי, עליו להודות מלכתחילה בקיומה של אסימטריה במציאות היהודית השרירה בין השמאל לימין ובמיוחד בין הדתיים הלאומיים לחילוניים. המתנחלים טוענים שההתנחלויות באו לאבטח את מרכז הארץ ולסכל אפשרות למדינה פלסטינית. שתי הטענות אינן נכונות! המתנחלים לא מסוגלים להתקיים ללא כידוני הצבא ומעסיקים את הצבא מעל ומעבר, ולכן הצבא הוא שמאבטח את מרכז הארץ (גם ללא המתנחלים!) ההתנחלויות אינן מונעות מגינה פלסטינית כי קיימת האפשרות המעשית שישארו בבתיהם, ולאחר תקופת הסתגלות יצטרכו לבחור באחת משתי אזרחויות.

יהודי הקו הירוק החילוניים והחרדים יאלצו בשלב כזה או אחר להכריע, על גבולות המדינה וכך גם על גורל המתנחלים מחוץ לקו הירוק. זאת תהיה כנראה החלטה מוגבלת לכמה עשרות שנים של הרצה, שבסיומן יובא הנושא להכרעה סופית. זאת הסיבה המרכזית שהמנחלים מחפשים היום אחרי חמישים שנים של עשייה חד צדדית הכרה במעשיהם ובעובדות שקבעו בשטחים, ומנסים לייצר שיח סימטרי לאחר שפעלו באסימטריה מובהקת.