פרק ב'- קיצור תולדות
הסכסוך מ1977 עד האביב הערבי.
הפרק הקודם סיים בהשלכה הפוליטית
הפנימית תוצר 73 של ויתור בעצמאות ואילוץ התלות.
 |
| פינוי ימית תקדים היסטורי |
 |
| טראומה תודעתית. |
דווקא הימין שדגלו היה
גבולות רחבים ועצמאות, נכנע לתלות הביא לשלום חלקי בלבד! ולצמצום הגבולות. לראשונה
נקבע תקדים תודעתי! של עקירת יהודים מביתם נגד רצונם, בתמורה לשלום החלקי!
ללא הפלסטינים נותר על מכונו הסכסוך בוער ומדמם.
| שלום עם מצרים הזדמנות. ראשים מורמים |
כך תוצאות מלחמת 73 ומחירי העקירה העצמית שגבה השלום
"הכפוי", הביאו לתהליך של משבר אמון פוליטי והחברתי, לחשיפה הדרגתית של
פצעי עבר עדתיים, להעמקת מחלוקות עדתיות, דתיות, וחילוניות, להיוולדן של מפלגות
והתארגנויות פוליטיות זמניות וכיתתיות. הלכידות הלאומית נפרמה. אינטרסים פוליטיים
אישיים החלו בהדרגה למשול בכיפה ונהיו גלויים לכל, גברה ההידרדרות המוסרית צצו להן נורמות
שחיתות "והאני" הפרטי גבר על הלאומי.
עקב תהליכי הקרע והפיצול
הפוליטיים, גם ההתנחלות בשטחים שנותרו, הפכה למשויכת פוליטית, וההתנגדויות
לה גברו ונחשפו לכל. המשברים האלה של החברה היהודית העמיקו והחריפו אל נוכח המשך האלימות
הפלסטינים כאן ובעולם, ולבטי דרכי ההתמודדות מולם.
 |
| "שלום הגליל" יוזמה שכשלה ראשים מורכנים |
החברה הישראלית נחצתה עדתית
ופוליטית ותייגה עצמה לימין ולשמאל כאשר המאפיין המרכזי של כל צד נהיה היחס
לפלסטינים ולמימוש זכויותיהם כעם. השמאל הכיר בזכותם לטריטוריה ובהכרח לנהל עמם
מו"מ להסדר ושלום. הימין סרב לכל מגע לנוכח חזון המשך גאולת הארץ המובטחת
לקחי העבר ולנוכח התנגדותם המזוינת האלימה האכזרית והנמשכת.
הניסיון הצבאי האחרון של
ישראל (הימין) לדכא בכוח את ההתנגדות היה במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, דרך חיסול מנהיגם
המוכר ערפאת וצבאו, שהתרכזו בדרום לבנון ובבירות.
המבצע הנרחב כשל עקב קריסת
חלקו הפוליטי לבנוני, הלחצים החיצוניים הכבדים והתנגדות חריפה מבית מצד
"השמאל". ערפאת על צבאו ונשקו, פינו את לבנון והוגלו לתוניס הרחוקה.
המלחמה הזאת שיזמה ממשלת ישראל והייתה "מלחמת ברירה" שכשלה, העמיקה את
הקרע הפוליטי ואת הפיצול החברתי, שהתקבעו
תודעתית כשיויון פוליטי בין ימין לשמאל.
 |
| הקיצונים שם יוזמים פגועי התאבדות |
| הקיצונים כאן מסיתים |
 |
| אוסלו- תקוות מוגזמות ומוקדמות. |
הניסיון המדיני הממשי
האחרון של ממשלת ישראל (השמאל) להגיע להסדר עם אותו ערפאת ועם הפלסטינים כישות
עצמית, היה חתימת הסכם אוסלו ב 1993. הייתה זו למעשה יוזמה חד צדדית של השמאל
הישראלי בראשות יצחק רבין. ההתנגדות להסכם ע"י הימין הישראלי הייתה חריפה
ביותר גבלה באלימות, התקיימה "ברחוב" בניצוח נתניהו שרון והמתנחלים. זו הייתה
גם תגובה נקמנית להתנגדות השמאל למלחמת לבנון.
הניסיון הזה עלה ליצחק רבין
בחייו. רצח רבין הפך טראומה יהודית, שפלגה את העם וגרמה להדרת המתנחלים ומפעלם
ההתיישבותי מהקונצנזוס הישראלי. לראשונה חש השמאל באיום ממשי שצפוי מהמתנחלים לעתיד
המפעל הציוני חילוני כולו. הרצח הביא למשבר בתקוות הפלסטינים המתונים להסדר. הסכם
אוסלו מתקיים עד היום בחלקו הראשון, ומשמש בסיס יחיד ליחסים בין מדינת ישראל לישות
הפלסטינית. התהליך נגדע בעקבות אותו הרצח וכתוצאה "משלוב זרועות" בין
הקיצוני הצדדים, הימין היהודי והחמאס הפלסטיני חברו יחדיו "מבלי שנועדו"
והביאו לעצירת תהליך אוסלו. לתומכים אבדו ביטחונם ונחישותם בתועלתו.
לפני, בין לבין ואחרי, התרחשו
התפרצויות אלימות, חלקם אכזריות, מצד הפלסטינים בעוצמות משתנות שגררו תגובות
ישראליות קשות אך מבוקרות.
 |
| קאמפ דיוויד נותרה רק ההצגה |
עוד ניסיון כושל של ברק (2000)
לייצר מו"מ מלאכותי, הוסיף להתחזקות פוליטית של הימין. האמון בין הצדדים הניצים
קרס למשבר. (קיום הסכם אוסלו סייע למניעת התפרקות!)
סיבה המהותית לכשלון הייתה
חוזר איזון קריטי בשאיפות ובתרבויות בין שני הצדדים.
הפלסטינים לא יזמו מעולם
מגעים להסדר, ורק נענו ליוזמות לחצים ופיתויים של אחרים. עובדה זו, והענות החלקית
והמסויגת של הפלסטינים ליוזמות השמאל היהודי, בשילוב עם המשך אהדת הנהגתם להתנגדות
הרצחנית, ושלילתם התודעתית דתית את כל "הכופרים", תרמו באופן עקיף
להחלשות השמאל הפוליטי. זאת מאחר "שהמר" על תמיכתם והתבדה.
כך "נטבע מצחו אות"
כישלון הגישה המתונה והחד צדדית.
להתחזקות הפוליטית של הימין
סיעה גם התדמית הנוקשה, עקב הטפה מתמדת לכך, שלא נשפטה במבחן הביצוע, ופערי זהות
תרבותית עדתית שהתבטאו פוליטית.
התקבעות הימין ככוח הפוליטי
המוביל, הביאה לקיפאון מדיני, והתרחקות בין ההנהגות.
 |
| אבו מאזן. "קטן אבל ערס" שיודע לשחק |
אצל הפלסטינים זה הביא
לשינוי טקטי בשיטות המאבק. למיקוד המאמץ העיקרי התעמולתי והמעשי להעדפת התהליך
הדיפלומטי על פני הצבאי, וליוזמה חד צדדית להשגת הכרה בין לאומית מעל גבה של ישראל
הימנית. במקביל, להמשך התנגדות אלימה בעצימות נמוכה אך מתמדת, תוך הקפדה על המשך
התאום הביטחוני ישראל בהתאם להסכם אוסלו.
 |
| הנתניהו. חש "גדול" אבל בלופר מגושם |
כתגמול על שינוי הגישה
הפלסטינית למתונה, הפכו ההתנחלויות באופן גלוי לאבן הנגף העיקרית שמונעת כל סיכוי
להסדר. לממשלת ישראל הימנית לא נמצא מענה ראוי ואפקטיבי. כדי לנסות וצאת מהמלכודת
שאליה נקלעה ממשלתו ומההשלכות הצפויות, עמל נתניהו להשיב לישראל את עצמאותה מבלי
לוותר על תלותה. הוא טרח להסית את הסכנה הפלסטינית לחזית אחרת, והעצים תעמולתית את
הסכנה האיראנית עד לכדי חשש להתלקחות צבאית! לצורך זה העדיף לערער את יחסי ישראל
וממשל אובמה, אך חמור מזה, הרחיב עוד את בקע אי האמון הקיים בין הדרג הביטחוני
לפוליטי, שנוצר כתוצאה ממלחמת 73
אירועי "האביב הערבי"
תוצאותיהם ב-5 השנים האחרונות לרבות בסוריה, העבירו לקדמת הבמה העולמית את המאבק
האמיתי שהועלם מהתודעה. התפרצה מלחמת התרבויות גלויה ואכזרית בין האסלאם למערב,
שרקעה תרבותי דתי פוליטי היסטורי וסוציאלי. עימות שעד כה התבטא רק בצמצום, דרך
הקונפליקט האלים היהודי פלסטיני ועקב סמליותו בעיני המוסלמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה