באוקטובר 2015 קרסה רגלי הימנית, רגל בוגדנית מועדת לפורענות, תוך כדי מאבק קשה ולא מתפשר בלבישת מכנסיים ארוכים בעמידה (כאחד האדם).
התוצאה ארבע שברים במסרק כף הרגל, שאובחנו במיון האורתופדי. ההשלכות היו איסור דריכה על כף הרגל, משמעותו מגף אורתופדי קבוע, ריתוק למיטה ו/או לכיסא גלגלים, למשך כחודשיים ימים ומוגבלות מוחלטות לכל הפעולות הטבעיות היומיומיות שדורשות עמידה חלקית ו/או זמנית. בצירוף המגבלות הקבועות הקיימות בגפיים הנותרות, והרי לפניך "סיפור מהתחת", אתגר קיומי לכל מי שאימן עצמו כל חייו לעצמאות.
מצב ביש כזה מחייב את גיוס כל מאגרי היצירה והדמיון המדלדלים,לצורך אלתור שימוש באביזרים ואמצעי עזר, ובתנוחות חלופיות כדי לבצע באופן עצמאי פעולות שגרתיות שבמצב רגיל, אינן דורשות מחשבה.
לאחר כחודשיים, אפשר להתחיל לדרוך אבל עדין הרגל נתונה בתוך המגף. הליכות קצרות אטיות והשענות על מקלות.
הרגליים ששבתו חודשיים נחלשו מחוסר אתגרים, חולשה קיימת קודמת והצורך לשוב להלך מוציא מהן אותות של עצלות וסירוב, שמתבטא באי יציבות. אדם נטול תחושת אחריות אישית מספקת, ייטה להאשים את האל או את גורלו.
חלף לו חודש נוסף כיסא הגלגלים כבר מאוחסן בתא המטען של הרכב כדי לשמש במקום הליכות ארוכות.
והנה לפני מספר ימים בעקבות התחזקות תחושת ההתייצבות, וכדי לפצות את עצמי, אני נוסע עם רעייתי ברכבנו לעין בוקק
להנאות שם למספר ימים מספא מפנק במלון, מבטלה נעימה ומאוכל מפתה, אופטימי שמח וטוב לב.
בצהרי יום הספא השני, לאחר מספר טבילות בברכת מי המלח החמה, בעודי מהלך לאטי נעול בערדלי הקרוקס, על רצפת הקרמיקה הרטובה, נתמך על שני מקלותי, ברגע של הסחת דעת, לפתע פתאום אני מחליק נופל וכף רגלי הימנית נחבטת נבלמת בדופן הברכה המוגבה! ומכאן והלאה הכל מרגיש דה-ז'אבו: ישיבה על הרצפה, הערכת נזקים, מבצע להתרוממות עצמית בסיוע כיסאות, קרח על כף הרגל, התחשבנות עצמית, מבצע נוסף להגעה לחדר שבקומה החמישית, שוב קרח על הרגל, אחר כך מובא מהרכב כיסא הגלגלים, למחרת, מבצע הנסיעה הביתה, (חדוה נהגה מים המלח!) מר"מ צילומים אורתופד שפוסק: שני שברים חוזרים ללא תזוזה, חבישה. שיבה לשכיבה ולמגף הקיבוע, חזרה ארבע חודשים לאחור.
הפעם יותר "קל", כי הכל כבר מוכר ידוע ומתורגל...
אז מה המסקנה? "אדם בעקבות גורלו העיוור"?
לא בהכרח. את העיוור א
פשר לסלק מיד, בשני האירועים המבישים האלה הכל היה נראה, חשוף לאור ובר מניעה!
הסירוב התודעתי הפרטי להכרה במשמעות המגבלה, אינו עיוור! הוא אפילו אינו יד הגורל, הוא דומה יותר להתגרות במגבלות, אפילו להתגרות גורלית.
לכן הגורל ישוחרר והתיק ייסגר גם הפעם מחוסר אשמה.
התוצאה ארבע שברים במסרק כף הרגל, שאובחנו במיון האורתופדי. ההשלכות היו איסור דריכה על כף הרגל, משמעותו מגף אורתופדי קבוע, ריתוק למיטה ו/או לכיסא גלגלים, למשך כחודשיים ימים ומוגבלות מוחלטות לכל הפעולות הטבעיות היומיומיות שדורשות עמידה חלקית ו/או זמנית. בצירוף המגבלות הקבועות הקיימות בגפיים הנותרות, והרי לפניך "סיפור מהתחת", אתגר קיומי לכל מי שאימן עצמו כל חייו לעצמאות.
מצב ביש כזה מחייב את גיוס כל מאגרי היצירה והדמיון המדלדלים,לצורך אלתור שימוש באביזרים ואמצעי עזר, ובתנוחות חלופיות כדי לבצע באופן עצמאי פעולות שגרתיות שבמצב רגיל, אינן דורשות מחשבה.
לאחר כחודשיים, אפשר להתחיל לדרוך אבל עדין הרגל נתונה בתוך המגף. הליכות קצרות אטיות והשענות על מקלות.
הרגליים ששבתו חודשיים נחלשו מחוסר אתגרים, חולשה קיימת קודמת והצורך לשוב להלך מוציא מהן אותות של עצלות וסירוב, שמתבטא באי יציבות. אדם נטול תחושת אחריות אישית מספקת, ייטה להאשים את האל או את גורלו.
חלף לו חודש נוסף כיסא הגלגלים כבר מאוחסן בתא המטען של הרכב כדי לשמש במקום הליכות ארוכות.
והנה לפני מספר ימים בעקבות התחזקות תחושת ההתייצבות, וכדי לפצות את עצמי, אני נוסע עם רעייתי ברכבנו לעין בוקק
להנאות שם למספר ימים מספא מפנק במלון, מבטלה נעימה ומאוכל מפתה, אופטימי שמח וטוב לב.
 |
| אדם בעקבות גורלו... |
הפעם יותר "קל", כי הכל כבר מוכר ידוע ומתורגל...
אז מה המסקנה? "אדם בעקבות גורלו העיוור"?
לא בהכרח. את העיוור א
פשר לסלק מיד, בשני האירועים המבישים האלה הכל היה נראה, חשוף לאור ובר מניעה!
הסירוב התודעתי הפרטי להכרה במשמעות המגבלה, אינו עיוור! הוא אפילו אינו יד הגורל, הוא דומה יותר להתגרות במגבלות, אפילו להתגרות גורלית.
לכן הגורל ישוחרר והתיק ייסגר גם הפעם מחוסר אשמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה