מלכוד 67 – מיכה גודמן. חלק ג' מרחב שיח פרגמטי הקדמה

המדינה וחלומותיה

גודמן מציג ומייחס לבן גוריון, כמייסד המדינה, שלשה ויתורים אידאולוגיים קשים בראשיתה: "הוא הקריב את האופי החילוני של המדינה, תמך בחלוקת הארץ והתפשר על החזון הסוציאליסטי." כאן יש צורך לסייג את הנאמר: כל מה שנאלץ ב.ג. כפוליטיקאי וכמדינאי המרכזי של זמנו זה להתפשר! ולכן האופי החילוני נשמר במגבלות יהדות מסוימות, הקשורות בהתחשבות בציבור החרדי, בהותירו לעתיד להתמודד עם הקושי. כך הוא התפשר עקרונית על חלוקת הארץ מבלי להתחייב על גבולותיה והשאיר לעתיד לקבוע אותם. ב.ג. אמר ב- 1968 א"י כולה שייכת לעם ישראל, אבל תמורת שלום אמת הוא

 להבין את המצוי ולקבוע את הרצוי ללא הסחות

מוכן לגבולות 67 בתוספת ירושלים ורמת הגולן (תשלום מזערי של המנוצחים למנצחים). כך הוא לא התפשר על החזון הסוציאליסטי שלו! אלא על החזון הסוציאליסטי של היטלר, והקומוניסטי של סטאלין, לא שלו! אלא של חלק משותפיו המרכזיים מהצד השמאלי. הפשרות המרכזיות האלה היו כורח המציאות של אותה העת ולכן הושגו והתקבעו.

על דבר אחד ב.ג. לא התפשר למרות הלחצים משני הקטבים, על המשך והגברת המפעל הציוני הלאומי.

הוא הבין שזו המשימה העיקרית המרכזית ומידת הצלחתה היא שתשפיע ותקבע את תוצאות כל הפשרות.

האם נדרשה לזה "מהלומה חילונית"?

א.      "המהלומה החילונית" כהגדרתו של גודמן הדתי, היא לא יותר "מהפשרה הפוליטית החילונית" נוצרה כדי למנוע ב-1947 מהחרדים להזיק למשימה הציונית הלאומית המרכזית. או כדברי גודמן: "על מנת לאפשר את הקמתה של המדינה (הציונית), ויתר ב.ג. על האופי החילוני שלה." האם  ב.ג. היה מוסמך "לוותר"? האם היה כאן ויתור? ספק אם היה כאן ויתור חילוני מעשי. היה כאן בעיקר ויתור דתי שהעניק יתרון לדת השמרנית על פני הדת הרפורמית. הגדרת המדינה כחופשית קיבעה את האינטרס החילוני וקיבוע המשטר החוקתי על בסיס החוקה הבריטית, מנע למעשה אפשרות של כפייה דתית שתהווה "מהלומה" לחילונים.

נכתב ב-1933 ולא כוויתור.

ב.       "הפשרה על הסוציאליזם" ב.ג. היה פוליטיקאי פרגמטי שהבין נכון את הזרמים הפוליטיים בעם היהודי, לכן נכון לומר שהוא התפשר על המגמות הקומוניסטיות עוד הרבה לפני שדובר על תכנית חלוקה של הארץ. כבר שהצטרף לתנועת "הפועל הצעיר" הראשית המאה ולא "לשומר הצעיר" ולאחר מכן שהקים את מפא"י ב-1930 היה ברור שהסוציאליזם הציוני זאת מטרתו. ולכן גם הצליח להיבחר ליו"ר ההסתדרות הציונית העולמית. אפשר לומר כבר ב1925 קרה לב.ג. מה שגודמן מייחס לו בערב קום המדינה: ..."העדיף ב.ג. את הציונות על פני הסוציאליזם ובחר באינטרס של מדינת היהודים במקום באינטרס של מעמד הפועלים". וגם זה תאור מטעה! כי ב.ג. דגל הסוציאליזם ציוני הוא חיבר בין הציונות לסוציאליזם ולכן הקים את הסתדרות העובדים ואת חברת העובדים. לכן גם האמירה הגודמנית הבאה מוגזמת: "אך את המהלומה הגדולה ביותר על האתוס הסוציאליסטי הנחית ב.ג. כשבחר ביחסים אסטרטגים עם ארה"ב ולא ביחסים עם בריה"מ". כבר בראשית שנות ה-40 בעקבות הצטרפות ארה"ב למלחמה בנאצים, והסיוע שהעניקה לבריה"מ הבין ב.ג. את עוצמתה של ארה"ב וכבר בוועידת בילטמור היה ברור לו מה עצמתם של יהודי ארה"ב. לכן אם הייתה כאן מהלומה היא פגעה במפ"ם ובקומוניסטים בראשית המדינה ולא בשום "אתוס הסוציאליסטי".

האם היחלצות אינה פתרון?

ג.        בתת פרק "ניסוח מחודש של הבעיה" טוען גודמן שקיימת זהות בין "מלכוד 22 " למלכוד 67. בין מלכוד פרטי ואישי לבין מלכוד חברתי לאומי. זאת טעות! מלכוד 22 הוא מליכוד נפשי שדן בקביעת גבול השפיות תחת מצבי לחץ נפשיים קיצוניים. "מלכוד 67 " הוא דילמה שכלית רגשית שעיקרה אמונה דתית מול היגיון חילוני. מצב של ברירה בין חלופות רעות ו/או מסכנות הוא בסופו כמותי. לכן אינו נמצא ברמה של מלכוד. בחירה בחלופה פחות רעה היא מוצא, וגם אי בחירה באף חלופה היא סוג של מוצא. כל הבעיה כולה היא מבחן של נכונות ויכולת הכרעה של מנהיגות. מאחר ואין כאן מלכוד אמתי ממליץ גודמן להתייחס כאל מלכוד מלאכותי: "החשיבה שלנו תהיה פרודוקטיבית יותר אם נפסיק להגדיר את המצב כ"בעיה" ונתחיל להגדיר אותו כ"מלכוד". במצב שנדרשת הכרעה ממליץ גודמן לברוח ממנה אל סמנטיקה והגדרות: "מדוע? משום שבעיות יש לפתור, ולבעיה הזאת אין פתרון. למלכוד לעומת זאת אין פתרון. ממלכוד יש להיחלץ!"

ד.       איזה אדם נוטה להימלט מהכרעות? לרוב מי שמאמין שהכרעות הן בידי האל לבדו. מי שבעייתו היא לגלות מראש את רצון האל שתמיד יתבטא בדיעבד. אדם דתי כדי להימלט מהכרעה יכתוב ספר שלם כדי לתרץ למה לא כדאי להכריע לפני שייראה בשער "עמוד אש או עמוד ענן". ולכן יתרץ: "החיפוש אחר מוצא מהמלכוד-
           

ידע להכריע בלי לחפש "מלכודים" 

קרנות המלכוד כמפלט מהכרעה פרגמטית מתבקשת.

ולא אחר פתרון לבעיה- מייצר ציפיות נמוכות יותר וראליות יותר מתכניות מדיניות". והרי זאת בדיוק הייתה גישת הדתיים בתש"ח. הרי זה היה המניע את רעיון "הקוקיזם" המשיחי שאכזב! איך יוצאים מהמלכוד הדתי בלי צורך להכריע במחלוקת הדתית.

ה.      מתוך ראייתו הדתית ופנייתו לקהלו הדתי מסיק גודמן: "יציאה מן המלכוד פירושה היחלצות מהבררה הקטלנית שבין מדינה עם רוב יהודי מוגן אך עם גבולות שאינם מוגנים, לבין מדינה עם גבולות מוגנים שהרוב היהודי שלה נתון בסכנה." בראייה חילונית יש כאן דילמה שאינה מלכוד! כי המשואה אינה אמתית: ראשית, אין כאן "ברירה קטלנית." שנית, אין קורלציה בין קיום רוב יהודי וגבולות לא מוגנים. שלישית, כך גם אין קשר בין גבולות מוגנים על חשבון הרוב יהודי הבטוח. כל אלה נדונו ונשללו בפרקים קודמים. זאת הצגה מלאכותית ליצירת מלכוד מלאכותי שתכליתם האחת: "כשאנחנו ניצבים מול מלכוד 67 ושואלים כיצד לחלץ ממנו את המדינה, עלינו לחזור אל הפרגמטיזם הבן-גוריוני שכונן אותה." המשמעות המעשית של האמירה הזאת היא אחת: צורך ואומץ להכריע! ו/או לקבל את הכרעתם של האחרים. כפי שקרה בפינויי סיני גוש קטיף ועמונה.

ו.        אלא שגודמן חושש ואינו מסוגל (אולי עדין) לטעון דברים ברורים ונחרצים שמתבקשים ושוב נמלט אל מקלט ההתפשרות, אל ההתלבטות: "אציג שתי תכניות: תכנית ההסדר החלקי, ורעיון ההתפצלות." כשהוא מודה בעצמו שכל כוונתו היא לא פרגמטית אלא רק "להנמיך ציפיות!": "במקום לשאוף לסיים את הסכסוך ולכבות את השנאה, נסתפק בניסיון להפוך בעיה קטלנית לבעיה כרונית."

      איך זה מתחבר עם "הפרגמטיזם הבן-גוריוני?" רק גודמן אולי יודע, למרות שאני בספק...

עד כאן ההקדמה הנרחבת לחלק ג'  שכותרתו משום מה היא: "מרחב השיח הפרגמטי"...