פרק א' "במלכוד 67" התפנית הרעיונית של הימין

כתב 67 אך מכוון ל1917

ענינו המרכזי של ד"ר מיכה גודמן בספרו, אמור להתמקד בחמישים השנים האחרונות שבין 1967 ל2017 כשההיפותזה שמציע הכותב, מדברת על מלכוד  שנקלענו אל תוכו בעקבות כבושי מלחמת ששת הימים.

אלא שגודמן נזקק "משום מה" לחפש את הסיבות עוד מאה שנה קודם מסביבות 1917  וזה לא במקרה!

ההזדקקות הזאת כשלעצמה, מחלישה את הבסיס עליו הוקמה ההיפותזה כולה. משמעות הרצף ההיסטורי בן מאה השנים, שגודמן מודע לה היטב, מוביל בהכרח למסקנה שאם אכן קיים כבר מלכוד השם הנכון צ"ל "מלכוד 1917" כי מלחמת ששת הימים היא לא יותר משלב משמעותי בקונסטרוקציה מתפתחת שמראש נבנתה כמלכוד. מה עוד היו כבר ב1917 מספיק חכמים סקפטיים בבריטניה, ולא רק! שאבחנו מראש את המלכוד הזה. ביניהם היה יהודי חילוני חכם נאור מעשי ותלוש, זאב ז'בוטינסקי, שנשבה בעצמת הרגע ההוא התעלם מאותות המלכוד והתגייס בכל מעודו וכשרונו ליצור אידאולוגיה יהודית בורגנית לאומית, שתהווה מענה "לסופות" הסוציאליזם שהחרישו אז את כל אירופה וסחפו את יהדות אירופה המרכזית והמזרחית.

ז'בו. כהרצל נותר רק כסמל תלוש

יש שיטענו בדיעבד שז'בוטינסקי הקדים את זמנו. ויש אחרים שיטענו שהוא היה תלוש ממציאות זמנו, ולכן תפקד "כנביא שקר" שנבואתו יכלה להתממש רק במדינה יהודית מחוננת. מאחר וגודמן מוצא לנכון להחזיר את ז'בוטינסקי לתמונה למרות שנותק לחלוטין מכל הקשר רעיוני ליסוד המדינה  ב1948 ולכיבושי 1967 אתיחס להלן לכמה מקביעותיו.

א.      "לפי ז'בוטינסקי, הסדרים מדיניים לא יכולים לרפא את הטבע (הרוע) האנושי." רוע אנושי או מוסר אנושי, אלה מושגים דתיים מבסיסם ובהווייתם. צריך לזכור שז'בוטיסקי בעתו דבר אל יהודים דתיים ו/או יהודים שזה מכבר עזבו עולם תרבותי דתי. גודמן היום, כיהודי דתי אינו מסוגל להתנתק מהוויית שורשיו והוא מנסה לחבר מין בשאינו מינו. החילוניות קובעת שאין קשר הכרחי בין הסדרים מדיניים לרע או לטוב אנושי או לטבע האדם! האבולוציה האנושית חברתית מתקיימת על בסיס מגדריות. הסדרים מדיניים וטריטוריאליים הם פועל יוצא מהשונות וההתמודדות בין מגדרים חברתיים.

ב.       בתפיסות ז'בוטינסקי מתקיימת סתירה מובנית ולא היה בכוחו לגשר עליה: מחד- "תפיסת עולם, החושדת בכל בני האדם", ומאידך- "ליחיד אסור להיות כפוף למלך! היחיד הוא המלך! זה לא עומד במבחן לקחי ההיסטוריה משום שזה חזון אוטופי של "הנאורות" המתנגש בהכרח בטבע האדם הפועל מתוך הדחף האבולוציוני המגדרי. גודמן כדתי אינו מסוגל להודות בכך.

ג.        גודמן מצטט מז'בוטינסקי: "בראשית ברא אלוהים את היחיד: כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו- והרע "מלך" גם הוא; אכן אוטופיה במיטבה! שמתעלמת מכך שרוב בני האדם מעדיפים את "העבדות" על פני "המלכות" כי הרבה יותר פשוט ואנושי להיות "עבד" כי הדחף למגדריות התומכת מחייב ויתור על ה"מלכות" המחייבת.

ד.       בהמשך: "טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד; לשם טובתם של יחידים נוצרה החברה" אכן מילים כדרבנות! אלא שז'בו מתחמק מהבעיה הקשה: מה זה "טובתם של יחידים?"...

ה.      גודמן מסיק מז'בו': "מתוך הרעיון האינדיווידואלי על מלכותו של היחיד נובע הרעיון הליברלי של הגבלת שלטון הרוב". מה שידע ומה שראה ז'בו אינו בהכרח המציאות של ימיו. קל להבהיר זאת היום, הגבלת שלטון הרוב חיונית כדי לשמור את הדבק המגדרי החברתי כי רודנות הרוב תפורר את החברה.

ו.        "ז'בו לא רק הצמיד ליברליות לחשדנות, הוא גם חיבר בין ציונות של שלמות הארץ לציונות של דיפלומטיה." יש כאן חיבור עקום של ליברליות לחשדנות. ז'בו הבין שהמשחק הדיפלומטי כל ענינו זה אינטרסים מדיניים וליברליות אינה סותרת אינטרסים. שלמות הארץ של ז'בוטינסקי הייתה אינטרס שמרגע שהציונות זכתה בו, חובה לשמור עליו, על כולו! כי ויתור מרצון הוא פתח לעוד ויתורים!

נביא המרב הרצוי מול נביא המצוי והאפשרי.

ז.        ואכן בהמשך כותב גודמן: "ומהיכן שאב ז'בוטינסקי את עמדתו ביחס לגבולות הנרחבים של הארץ שאותה יש לדרוש מהקהילה הבין לאומית? מהקהילה הבין לאומית עצמה!" למה? "כשהוחלט בוועידת סאן רמו שהבריטים יקבלו מנדט על פלסטינה, התחייבו הבריטים שהם יקדמו את הקמתו של בית לאומי ליהודים".
      בזה ראה ז'בוטינסקי התחייבות (בלתי חוזרת כמובן. ג.ג.) של העולם לעם היהודי!" אלא שהיו לפחות ארבע בעיות "קטנות" 1. ליהודים לא היה כוח ממשי. 2. היהודים לא הגרו בהמוניהם לפלסטינה כמצופה מהם בהתאם לאינטרס
      שעמד בבסיס "ההתחייבות" שנתנה להם. 3.התחייבות מדינית היא תמיד תלוית אינטרסים, ולכן היא תמיד בע"מ. 4.התברר שחיו בסביבה הרבה יותר "ילידים" שמאחר והיהודים אכזבו בגדול, אלה הלכו וצברו כוח ממשי! וזאת הייתה הסיבה שז'בו נאלץ להמציא יש מאין, את הצבא היהודי. המצאה שהתבררה כעוד פנטזיה תלושה ממציאות שעתה. כך יוצא שגודמן ב-2017 מעניק היגיון לפנטזיה מ1922. משל: נטל לימין "צלע" מעברו כעזר לשיח.

ח.      תלמידיו ממשיכיו של ז'בוטינסקי בשונה ממורם, נאלצו החל משנות הארבעים להתמודד עם המציאות. התמודדות קשה, שלא הותירה להם ברירה וכפי שמסכם גודמן בניסוח לוליני: "תורת ז'בוטינסקי תחזקה מתח בין רעיונות מנוגדים, אך שהתנגשה בקרקע המציאות, הביס המרכיב הליברלי את המרכיב המקסימלי." וזאת רק מסיבה אחת! הוויתור על שלמות הארץ המנדטורית  "המובטחת".

שוב הסבר מטעה, הוויתור הזה לא בא מהכרה בסתירות, אלא נכפה על ממשיכיו ע"י השמאל ההוא    באופן דמוקרטי וכוחני. זאת הסיבה העיקרית "שהליברליזם הביס כביכול את המקסימליזם!" וכשלימין החדש נתנה ההזדמנות לשלוט הוא נטש את הליברליזם לטובת אמוץ "מיני מקסימליזם".

מה שהניע את הימין של בגין  החל מ1948 ובהמשך מ1967 היו "רגשי נקמה" אל מול הדורסנות של מפא"י לגלגוליה, הזלזול המופגן בתורתו של ז'בוטינסקי וההדרה המוכוונת שלו של תורתו ושל תלמידיו ופועלם מתוך האתוס הציוני המסופר. מה שמניע את הימין היום כבר לא קשור לז'בוטינסקי ולהגותו.

השמאל מסיבותיו נטש את דרכה של מפא"י ההיסטורית ונע "שמאלה" והימין באחור של כששים שנה מאמץ מחוסר תורה משל עצמו, את דרכה האנכרוניסטית של מפא"י ההיסטורית מלפני מבצע סיני וערב ששת הימים. הימין מתקשה לסלוח לעצמו ולהודות שהשלום ההיסטורי שעשה בגין עם סאדאת נעשה רק בזכות תמיכת השמאל מספסלי האופוזיציה. עשיית השלום עם מצרים ב1980 שבשה לימין החדש את הנתיב הבטוח לאימוץ תורת הביטחון הננטשת של מפא"י כתחליף "לליברליזם ולמקסימליזם האוטופיים המקרטעים" שאבדו אי שם בענני האבק של המאבק במציאות. שהרי מפא"י ההיסטורית לא ידעה להתנתק מעברה, וכיצד לעשות שלום! בלי לאבד ביטחון ולכן ננטשה נכדיה.

מתישבי בני יהודה 1912 - חלום קהילתי לאיכרות יהודית בא"י שירד מהפסים...