מלכוד 67 מיכה גודמן – פרק הפתיחה, שמופנית בעיקרה לקהל הדתי לאומי.

האם קהל היעד יזהה את המשמעויות?

 ספרו של ד"ר מיכה גודמן עוסק במחלוקת השטחים הפנים יהודית בישראל, שפרצה בעקבות מלחמת ששת הימים. הספר צובר תהודה מאחר והוא מזהה כמלכוד את חוסר היכולת או הרצון הפנימיים להכריע בענין עתיד השטחים שנכבשו באותה מלחמה "מפוארת". גודמן סובר שכל המלכוד הוא יהודי ומניח שהערבים אינם מרכיב במלכוד כי עמדתם העקבית נגד הנוכחות יהודית לא נתנת לשינוי. לכן צריך למצוא דרך יהודית להחלץ מהמלכוד היהודי. בכך הוא טועה בהבנת המציאות, שכן המלכוד הפנים יהודי תלוי לחלוטין בעמדה הפלסטינית והתהווה סביב ההנחה שהפלסטינים הם מקשה אחת של סרוב ואת זה הוכיחו לגודמן הסכמי אוסלו שהפלסטינים הקיצוניים התנגדו להם לא פחות משהתנגד הימין היהודי בהובלת הדתיים.

אני טוען שהתנגדויות מזינות זו את זו! היהודים החלוקים והממולכדים מדברים בשני קולות, והפלסטינים שחושדים וחלוקים ביניהם בהבנת היהודים, נגררו אף הם אחרי הדואליות היהודית ואף הם מדברים בשני קולות. כפי שציונות היהודית במעשיה יצרה ומזינה את התגדרות העם הפלסטיני, כך המחלוקת הפנים יהודית מזינה ומקיימת את הפיצול הפנים פלסטיני. דבר אחד לא ניתן לטשטש, העמדות הפלסטיניות מאז 1948 עברו תהליך של השלמה עם המציאות והתמתנות, הפוך ממה שעברו העמדות הישראליות.

רק להזכיר ב1948 היהודים הסכימו ונערכו לתכנית החלוקה ללא שלום!, והערבים דחו אותה על הסף! והיום הערבים והפלסטינים מוכנים להסכם על בסיס גבולות 1967 (מעל ומעבר לגבולות החלוקה) וממשלות הימין אינן מוכנות לצאת מהשטחים שהתווספו לגבולות 1967 ותובעות גם הסכם שלום.

זאת מציאות קיימת שניתן לתרץ אותה אך לא ניתן להסתיר אותה. זה בסיס היחס השלילי שישראל זוכה לו בעולם. גודמן אינו עוסק בכך כלל כי ספרו זה מופנה ליהודים בכלל ולדתיים בפרט.

אציג כאן בתמצות את קביעותיו העיקריות של גודמן בפרק הפתיחה ואת תגובותי עליהן.

קהל היעד האם יפתח לשיח כן?

א.      "אדם שהדעות שלו נספגו בזהות שלו אינו פתוח לביקורת על דעותיו... ערעור על דעותיו שווה ערעור על עצם קיומו"- זאת בעיה יסודית בעיקר של הדתיים באשר הם! חבל שגודמן לא מוצא לנכון לציין זאת במפורש.

ב.       "השיח המתלהם מוביל להתחפרות אידיאולוגית ולקיבעונות מחשבתית." – שוב ראיה נכונה האופיינית יותר מכל בזרם הדתי בכלל והדתי לאומי גם.

ג.        "שנת החמישים לשיח יכולה להיות הזדמנות לשנת התחדשות של השיח." לחמישים שנה אין שום משמעות בזרם החילוני, ואצל הדתיים המשמעות יותר מסמלית. גודמן חוטא בהזיה.

ד.       "ההלכה כך נקבע, איננה לשיטת אלו שצודקים אלא לשיטת אלו שמקשיבים". גודמן עושה כאן מאמץ ראוי לציון, לשכנע את הצד היותר בעייתי בשיח, את הצד הדתי בלקח הלכה כבית הלל.

ה.      "בית הלל הסתכנו בהקשבה ולכן הלכה כמותם." שוב לקח שמופנה לציבור הדתי לאומי.

ו.        "הסכסוך בין העמים הוא גם התנגשות בין רגשות, זהו מפגש כואב של פחד והשפלה" האמנם מתקיימת כאן סימטריה כזאת? האם בבסיס זה סכסוך בין עמים? או סכסוך בין דתות ותרבויות?

ז.        "כאן טמונה בעיה, שכן סיפוק צרכי הבטחון של ישראל עשוי לפגוע ב"כראמה"—הכבוד הלאומי הפלסטיני". האם זאת המשוואה הנכונה? האם צרכי הבטחון של ישראל הם העומדים מול "הכבוד הלאומי הפלסטיני? או עצם נצחונם של הציונים ותבוסתם של הפלסטינים זאת הבעיה? או שנצחונם של היהודים הכופרים על המוסלמים המאמינים ועל האסלאם זאת הבעיה!

ח.      "הפעולות המרגיעות את הפחד הישראלי מזינות את ההשפלה הפלסטינית." זאת הכללה שגובלת בעיוורון למציאות. הבטחון הוא עניין טכני בעיקרו, הפלסטינים כבר חצו את רוביקון ההשפלה בהסכמי אוסלו, ברור להם שמדינתם תהיה תלויה בישראל בכל הסדר ובכל תחום משמעותי לקיומם. הבטחון הוא אחד התחומים המרכזיים ולכן ממשיך מרצונם שיתוף הפעולה הבטחוני מאז אותו ההסכם אוסלו.

כבושים ועבדים לזהותם .

ט.      "תחושות ההשפלה של הפלסטינים התעצבו בעשרות שנים של שליטה צבאית ישראלית בשטחים" שוב ראייה חד צדדית! התחושות לא התעצבו אלא התעצמו! הם התעצבו ב-1948 בפעם הראשונה וב-1967 בפעם השניה. אגב: ב1973 הן כבר היו מעוצבות מספיק.

י.        "הצלחת הציונות היא תזכורת כואבת וחיה להשפלה המוסלמית ע"י הציוויליזציה המערבית." זאת אכן המציאות, והפלסטינים מכורח ומרצון הם חלק מעולם האסלאם ותבוסתם לציונים זאת תזכורת כואבת וחיה להשפלה המוסלמית. על זה הם חיים ומזה הם ניזונים. לכן ככל שזה קשור לפלסטינים הדרך להסדר אתם חוצה את נתיב הכרת האסלאם בציונות, או דרך ניתוקם מהאסלאם ע"י אפשרת גיורם למשל,  או דרך הכרעתם המוחלטת בכוח או חיבוק ע"י הציונות.

יא.    "לפתע הפכו כל המצוות להיות חמורות באותה מידה"... אבוד קנה המידה הדתי לא התרחש לפתע! הוא התפתח בהדרגה ובעקביות מאז חורבן בית שני כתגובה לאבוד הטריטוריה והלאום. עכשיו שחודשו הטריטוריה ולאום, זאת מציאות דתית שפשוט מפריעה ומזיקה.

יב.     "במקום לשאול כיצד לפתור את הסכסוך, נשאל כיצד נצמצם אותו..." האם יש כאן נתיב אמיתי? או שזה תעלול טרמינולוגי מתחכם, כדי לברוח מלהתמודד עם הדילמה ולהכריע בה?!

יג.      "במקום לשאול כיצד להביא את השלום, יש לשאול מה לעשות כדי להרבות את השלום..."

למשחק המילים הזה ישנה כתובת אחת, הציבור הדתי לאומי. הוא הבעיה ואותו נדרש לכופף        בהדרגה וגודמן מבין את זה. העקב אכילס של הסכמי אוסלו היה השלביות וההדרגתיות שלהם!

זה נתן אפשרות למתנגדים הקנאים משני הצדדים לפגוע בהם, ודי בכך כדי להסיק שאת ההסדר   צריך לסכם מראש ולבצע "באבחת חרב" כפי שמבצעים את המלחמה. כפי שבוצע פינוי הרצועה!

האם תיוג הספר סייע למשוך את קהל היעד 

אהוד ברק שהגיב בביקורת ארוכה על הספר, סובר שגודמן מציג סימטריה בין יהודית מלאכותית, ושבפועל גודמן מצדד בעמדת הלאומיות הדתית, עמדתה הנחותה מעמדת השמאל והמרכז היהודיים.

אני סובר שגודמן מזהה את הבעיתיות של עמדות הימין אך מאחר ומטרתו לייצר שיח מלכד פנים יהודי בין שוים במקום התנגשות, הוא מייצר סימטריה מלאכותית זו, כדי שהימין לא יבוא לשיח מעמדת נחיתות.

על באואריזציה וארדואניזציה

"הבאואריזציה" של המציאות בישראל

ארדואניזציה מטילת אימה

היסטוריונים "שדברים בוערים בעצמותיהם," סביר שעשן חודר לראשם ויש והם שוכחים את משנתם המלומדת, שמיומנותה הוא הסיפור הנוח של העבר, ולפתע חוטאים וגולשים לתחום, שצפוי להיות נפתל וזר להם, ההווה. לכן הם מסתבכים בהבנתו, תועים בתוכו ומאבדים את דרכם רק משום "שבוער להם"!

באואריזציה - חרדתו של פליט

כך קרה לפרופ' יהודה באואר, חוקר עבר השואה, וכזה הוא מאמרו המלומד, המתאמץ להפחיד אותנו בחיזוי אימת ההווה.

יש אכן התפתחויות, קורים שינויים, חלקם מדאיגים. צריך לשאול שאלות, נדרשת ערנות, נדרשות תשובות, ולא יותר!

אחת משיטות ההפחדה העצמית הקלאסיות היא המצאת חידוש: הפיכתו של שליט חי מפחיד למושג: "ארדואניזציה" איזה פחד!

מה רע באטאטורקיזציה? לזכר "התורכי הנאור". מה רע "בטוטליטריזציה" הישנה והמוכרת? מה רע בסתם "הגבלת הדמוקרטיה"? הגדרה פשוטה ברורה ומדויקת. איזו המצאה חדשה המציא ארדואן שהוא זכה לכבוד המפוקפק הזה?

ועתה לכמה מקביעותיו הנחרצות והבוערות בעצמותיו של פרופ' יהודה באואר ולליקויים שלו בהבנת ההווה:

(-) ציטוט: "אז ככה (או אחרת?-ג.ג.)  ישראל 2017 עומדת איתנה על הרצף של התנועה הגלובלית האנטי ליברלית..."  ואני תוהה על יסוד מה?

מעבר לכך, שהטענה שקיימת איזו "תנועה גלובלית " מחייבת הוכחה, מהיכן הבטחון הזה שישראל עומדת שם באיתנות?

"הליברליזם" הוא אכן חזון גדול, אולי הגדול ביותר שהגה האדם, אבל כהיסטוריון בכלל וכחוקר שואה בפרט, מצופה מיהודה באואר שיכיר במציאות, הליברליזם הוא גם "בעייתי"! כי יש לו חולשות: ראשית, הוא תאום סיאמי לדמוקרטיה, שנית, אין בו כשלעצמו מענה מספק ללחצי המגדריות של האבולוציה החברתית (הביולוגית). ולכן לאורך ההיסטוריה המודרנית הקצרה שלו, הוא נכשל במניעת קטסטרופות חברתיות! מסתבר שהוא מועיל יותר לפרט, והרבה פחות לכלל המגדרי בעתות משבר. "ליברליזם" היה קיים כבר מימי יוון העתיקה אבל כבר אז ומסתבר שגם היום, הוא נחלתם של המשכילים "השבעים", ואת "הרעבים" והבורים הוא פחות מרשים. אבל מכיוון שהוא צמוד לדמוקרטיה, והיא מתיימרת להעניק לכל המגדרים את אותן הזכויות, נוצר קיטוב מובנה שגורם לקושי שלטוני ממשי בקבלת החלטות המנוגדות לדחפים המגדריים. המתבטא בעיקר בעתות משבר ומחמיר עוד יותר בחברות או מדינות הטרוגניות.

יש ויסתבר "שהליברליזם" הופך "לכסות יפה" שמסתירה מציאות נצלנית "מכוערת". אלה הן בעיות אמיתיות שדורשות פתרונות! "והעמדתה האיתנה" של ישראל על הרצף "האנטי ליברלי" אינו פתרון כזה. זאת לכל היותר הודאה בקיומה של הבעיה. וכאן את הפתרון האפקטיביים צריכים למצוא דוגלי הליברליות, לא יריביהם!

(-)ציטוט: "רוב האוכלוסייה, מתוך פחד, רואה בלאומנות-דתיות-אנטי ליברליות מוצא למצוקותיה!" פחד ממי? פחד ממה? ומאיפה נשאב המידע הזה, על "הפחד" של "רוב האוכלוסיה?" ומאיפה הביטחון הזה, ששליטה בתקשורת לבדה, מבססת שלטון יציב כלשהו, ליבראלי או אנטי-ליבראלי? ומאיפה המסקנה ששליטה בתקשורת די בה לזכות בתמיכת רוב האוכלוסייה? למסקנה כזאת יגיע מי שמראש מטיל ספק בתוצאות הדמוקרטיה ומטיל ספק ברוב האוכלוסייה. הזה ליברל??

ל"אימת האסלאם והפלסטינים" עלינו כאן, מלאו כבר מאה שנה! זה הפך "לחם חוקנו!" מתי ואיפה נמצא מיתאם בין העדפות הפוליטיות של רוב העם ושינויי דרגות "הפחד" מפניהם? הצורך לביטחון זה המרכיב המרכזי, לא הפחד! לביטחון יש מגוון די רחב של מרכיבים, (אחד מהם שלום, או הצבא חזק, וישנו גם מרכיב של יציבות השלטונית, ועוד)

(-) אבל מוצג עוד "פחד"! הפעם מפני זה שהעם הפלסטיני "יזכה בדין לתמיכה גדלה והולכת בעולם!" אז מה הלו"ז  של להתממשות הפחד? חודש? שנה? חמש שנים? ונניח שזאת חרדת אמת, מה יקרה לנו? בתרחיש גרוע תקום מדינה פלסטינית שאתה נצטרך להמשיך ולהתמודד באופן כזה או אחר. אבל למה הפחד? זה הרי זאת לא איראן זה רק פלשתין!

(-) בגלל קוצר היריעה אסתפק בעוד קביעה אחת: "ישראל מאבדת את הציונות" כאן חוטא ההיסטוריון באואר לתולדות הציונות הצעירה במושגים היסטוריים. באואר קובע שהליברליזם והציונות חד הם! קביעה במקרה הטוב היא טעות במקרה הרע הטעייה! הציונות באה לעולם כתגובה לתחלואי הליברליזם כלפי העם היהודי. מטרתה של הציונות הייתה ועודה מגדרית יהודית בלבד, מתוך שאיפה וחתירה לליברליזם מרבי בתוכה וסביבה. זכותו של העם היהודי למדינה משלו עם רוב יהודי, נובעת רק מרצונו כקולקטיב ונסמכת על מעשיו, תוך התחשבות במדינות לאומיות אחרות. לא כחיקוי להן ולא "כל עוד הן קיימות!". ומשכך הדבר, נדרשת בחינה מחדש של הקביעה: "ששלטון ישראלי על כל השטח שבין הים והנהר מקדם את ביטול הציונות" ובחינה מחדש של הקביעה הנוספת: "שהרס הציונות הוא המדיניות של הימין החילוני הדתי-משיחי השולט כאן!" הציונות אינה אידאל דתי מקודש! מקורה ויסודה חילוני ופרגמטי, ולכן בעולם ובמציאות משתנים מחייבת החילוניות לבחון ללא חשש את הציונות מחדש בכל השתנות. באואר נושא כאן את שם הציונות לשווא, כי הוא מלא בפחדים. באואר מתכוון לחילוניות היהודית אך פוחד לבטא זאת בגלוי כי נדמה לו בטעות שהיהדות שבה אל הדת.

(-) לסכום: הנאורות החילונית המערבית במאה הקודמת הצמיחה רעיונות נפל גדולים, הקומוניזם שהאמין ביצירה בכוח של חברה שויונית נטולת מגדריות. הנאציזם שהאמין בדרויניזם חברתי המקנה שליטה לגזע אלפא. או הליברליזם דמוקראטי שהוא מאין "פופטום מובילה" המניע מעצמו את עצמו. ומתברר שהקפיטליזם האבולוציוני מביס את כולם. הציונות החילונית הכילה בקרבה מכל אלה, ולכן היא כנראה עדין שורדת. עד כדי כך נושמת, שאפילו הדתיים מתקרבים אליה היום. הם מבקשים להטביע בתוכה את חותמם אבל זה מן הסתם, יחייב אותם להתפשר.

"ההפחדה מפני" או במונחה כאן "הבאואריזם," אינו מענה מספק לדחפים המובנים של האבולוציה החברתית שלנו.

רק בחילוניות לבדה טמון הפוטנציאל להגעה לאיזון חברתי ופוליטי לטווח ארוך בתוכנו ועם סביבתנו בדרכי שלום, ולזה צריך לחתור בגלוי, לחילוניות לאומית יהודית בצד חילוניות לאומית ערבית.

גד גזית – רעננה. יום שני 01 מאי 2017