בראשית פרק ב'
Gad Gazit את ספר בראשית אני קורא מתוך התיחסות לרקע התקופה ולמטרות שהיו להוגיו. ראשית, זה ספר ''מדע'' בהבנת הטבע אז. "המדע'' הבין את הטבע בראית כוחות עליונים ותהליכים דטרמיניסטים. זאת חוקיות טבע שתופסת לנצח: קיימות שתי ''ממלכות'' ממלכה עליונה נסתרת ממלכת האלים, לה משויכות כל התופעות כל עוד שאין להן הסבר אנושי. וממלכה תחתונה שנבראה ומנוהלת ע''י העליונה, ממלכה הנראית והמוחשית והיא שולטת על התופעות המוסברות ומאופיינות ע''י התבונה האנושית ומנהלת אותן. ממלכת האדם המאמין.
שנית, זה ספר שנועד להסביר לעגן ולהנציח את השליחות האלוהית התורשתית של המלך בן התמותה מלך בחסד האל ואת חוקת הבכור כיורש יחיד של החסד והזכות האלוהית למלוכה, כנציג בלעדי של הממלכה העליונה.
שלישית, זה ספר שמתעד ומנמק את המאבק הדתי נגד חוקת הבכור, עקב אילוצי התרבות והתרחבות משפחת המלוכה הבבלית ויורשיה ואת תופעת התרחבות הממלכה כדי לפתור את בעית היורשים שאינם בכורים באמצעות הרחבת האימפריה כשהם נשארים מחוייבים (עבדים) לבכורים השולטים בצלם ומחסד האל בלב האמפריה.
שלישית, זה ספר שמתעד ומנמק את המאבק הדתי נגד חוקת הבכור, עקב אילוצי התרבות והתרחבות משפחת המלוכה הבבלית ויורשיה ואת תופעת התרחבות הממלכה כדי לפתור את בעית היורשים שאינם בכורים באמצעות הרחבת האימפריה כשהם נשארים מחוייבים (עבדים) לבכורים השולטים בצלם ומחסד האל בלב האמפריה.
להבנתי פסוקים א'-ג' בפרק ב' שיכים לסיום פרק א'. הם הופרדו ע"י העורכים וצורפו לפרק ב' כדי לתת המחשה להבדל שבין יום השבת לשאר ששת ימי השבוע. מפסוק ד' מתחילה גרסה מיתולוגית שנועדה לעגן בתודעה את מוצא השושלת המלכותית כמי שנקבעה ע"י האל למשול מטעמו ולייצג בדמותה הארצית את דמותו של האל. בדמות אדם ייחודי נבחר ונוצר מראש למלא יעוד קדוש מטעם האל ולכן הוא בן תמותה יחיד ומיוחד שאין לו תחליף.
בראשית פרק ג'
הסיפור המיתולוגי הזה נועד להציג לעם המאמינים את מקור יתרונו המנטלי השכלי ונבחרותו האלוהית המקודשת של המלך כשליחו של האל (האכילה מעץ הדעת), היותו עומד במעמד הקרוב לאל, ומאידך, איך ומדוע הוא עדין בן תמותה כאחד האדם. ועדין חובת המאמין להתייחס אליו כאל. עוד נועד הסיפור להמחיש איך ומדוע רוב המוחלט של צאצאי המלך לדורותיהם שהלכו והתרבו עם השנים, לא שורה בהם רוח האל, נותרו עבדים נטולי זכויות במקרה הטוב בעלי מעמד הכפופים והתלויים לחלוטין בחסדי יורשי העצר (הבכורים). הוטלה עליהם קללת האל עקב החטא הקדמון של הנבראים הראשונים אבות ומולידי השושלת ועליהם לקבל על עצמם את דין האל, שגזר עליהם לציית ולהיות ככול הנתינים הפשוטים של הבכור המלך היורש. המיתוס הזה הוא אילוץ של מציאות חברתית בה היו יריבויות ותככים ומאבקים אכזריים בתוך משפחת המלוכה כפי שנוכח לקרוא בפרקים הבאים.
מילה וחצי על "הנחש". בסיפור המיתולוגי הזה מוסתרים סמלי מלכות אחדים. אחד מהם הוא "הנחש". מאחר ומדובר במוצא המלכים "בחבילה המלכותית" העוברת בירושה בחסות האל כלולים תמיד היועצים. יורש העצר מקבל את הסמכות (הכתר) יחד עם יועצי אביו "האל המת". אלה תמיד בוחשים, מוציאים ומביאים, וצופים את העתיד. לכן נבחר "הנחש" לסמל את המנחש הלוחש באוזנו של המלך. ומאחר והמציאות הייתה ועודנה שלמלכות, אמהותיהן של יורשי העצר הייתה השפעה מובנת על היורש, ההתחברות בינן לבין "המנחשים" היא "טבעית" ואף מתבקשת. ומכאן קללת הנחש וההקשר שנעשה בינו לבין האישה וצאצאיה. אותם צאצאים שניים ושלישיים שאבדו זכות למלכות שלא באשמתם, ותמיד יתקיימו יריבות ומאבק ותככים בינם, כמגיני חוקת המלוכה לבין הצאצאים נטולי הזכויות. המציאות המוכרת הזאת עוגנה ע"י הכותבים כחלק מתחייב דטרמיניסטי שהוא תוצר של החטא הקדמון. כי אחרת אם היורש הוא בחזקת אל שנולד עם תבונת אל למה נחוצים לו יועצים ומנחשים?...
