מלכוד 67 – מיכה גודמן. פרק ג' הציונות הדתית והתפנית המשיחית.

גודמן: אם כולם צודקים אז כולם צדיקים

המניע היסודי שעומד מאחרי ההתעוררות הדתיים בעקבות כבושי מלחמת 1967, הוא מגדרי חברתי סוציולוגי ורגשי. זה נבע מתחושת ההחמצה והאשמה ההיסטורית הדתית בתש"ח בשל העדרותם והדרתם של הדתיים מהאתוס המכונן ביותר של כינון המדינה הציונית. מלחמת ששת הימים הייתה להם הזדמנות היסטורית וחד פעמית לתקן את הטעות (החטא הדתי החברתי) הקשה שלהם מתש"ח. זה המניע להתגייסותם הנרחבת והעיקשת להתנחלות בשטחים הכבושים. זאת מבחינתם תרומתם הנוספת לסיפור האתוס הציוני, הכפרה על חטא העמידה מהצד והפקרת הלאומיות לחילונים. לכן אין סיכוי שהם יאותו מרצון לוותר על ההישג הזה.

מאחר ונושא הפרק הזה זר לי כחילוני בתחושות ובהבנה המושכלת, משום שהוא דן בתהליכים שעברה החברה שאליה מכוון ספר זה, לכן אתמקד בעיקר בשאלות ולתהיות על ציטוטים נבחרים מדברי פרק זה.

הרב גורן תוקע: המשיח חמוריו והגאולה.

א.      כותב גודמן: "ביוני 67 "בשישה ימים" של מלחמה נברא עולמם של הציונים הדתיים מחדש. המלחמה נתפסה כדרמה מקראית." ואני תוהה איך זה שב-1948 במלחמה הרבה יותר מכוננת זה לא קרה? מדוע ב-1948 ישבו הדתיים בשקט ולא התגייסו ללחוץ ולמחות על כך שב.ג. מוותר על גאולת יו"ש?

ב.       כותב גודמן: "הציונות הדתית לאחר המלחמה חיפשה שפה דתית שתבטא אותה. השפה נמצאה בהגות המשיחית של הרב קוק (הראי"ה)." ואני תוהה, הגות הרב קוק פורסמה ונדונה בציבור הדתי מראשית הציונות בא"י במקביל לממוש חזון ההתיישבות ע"י "השמאל" הציוני. איך זה שבתש"ח היא לא עוררה דבר? מה היה בתש"ח שלא היה ב 1967? האם בתש"ח נתפסה יוזמת המלחמה של החילוניים הסוציאליסטים  כהימור מסוכן וחסר אחריות? האם לדתיים הלאומיים בתש"ח היה דפוס המחשבה של רבן יוחנן בן זכאי בשנת 70 לספה"נ שמוטב לשבת מהצד כדי להציל שארית פליטה יהודית דתית?

קוק - אקרובט משיחי שחיבר שמן ומים

ג.        ממשיך גודמן: "הרב צבי יהודה קוק (בנו של הרב קוק) פירש את האירועים ההיסטוריים (לאחר כיבושי 67!) כמימוש של שלבים שונים בתכנית האלוהית המשיחית. דהיינו ב-1948 היה פירוש אחד לתכנית האלוהית, וב-1967 נולד פירוש חדש אחר לתכנית האלוהית לגאולה. אם כך האם הקושי האמיתי של הציונות הדתית הוא לזהות בזמן אמת, מה היא התכנית האלוהית???

וגודמן מגיע למסקנה: " המאבק נגד הנסיגה הוא לא מאבק על נדל"ן, זהו מאבק למען המשך תנועת ההיסטוריה לקראת גאולה." האם בתש"ח המאבק בעיני הדתיים נתפס כמאבק על נדל"ן? האם נדרשו לציונות הדתית כבושי מלחמת ששת הימים כדי לגלות (להפנים) ששלבי ההיסטוריה מתקדמים לגאולה? איך זה שפרשנות דתית סדורה משנה במהירות מאבק על נדל"ן למאבק על הבאת גאולה?...   מה ניתן להסיק מכך על רצינות החשיבה הדתית? ועל כושרה להבין את המציאות בזמן אמת?...

קוק הבן. איפה התחבא בתש"ח?

הרצי"ה ב-67 נפל לו אסימון ההזדמנות לכפרה. 

ד.       חייבים להודות, הרב קוק זצ"ל (הראי"ה) נאלץ לבצע לולינות הגותית דתית מדהימה, בניסיון לחבר בין המעשה הציוני החילוני הגואל, לבין חוסר המעש הדתי והתנגדותו לסייע לגאולה מידי החילוניים.כותב גודמן: "עפ"י הרב קוק בציונות החילונית יש סוד כפול והוא, שהציונות החילונית היא תנועה  משיחית, ושהחילונים שמובילים אותה הם "דתיים" בלתי מודעים!" האם זאת לא לולינות במיטבה???

ה.      בהעדר נבואה, המאמץ לנחש את התכנית האלוהית לגאולה הוא בחינת הליכה מתמדת בנתיבי העבר. לכן ספק אם יוביל לגאולה בעתיד. אבל בכ"ז אזרום עם גודמן: בתרצו את לולינותו של הרב קוק: "הגאולה האמיתית מתגלה בשכלולה של הישיבה בא"י בשילוב יישובה של הארץ עם קיבוץ הגלויות לתוכה בשליטת ממשלתנו עליה". ומכך מסיק גודמן "שלציונות המשיחית, מצוות ישוב הארץ לא נובע מן ההלכה הדתית המוכרת אלא ממיקומה בדרמה המשיחית". דהיינו: "ההתיישבות איננה רק סימן לגאולה אלא היא סיבת הגאולה!" ולכן כדי להחיש את הגאולה יש להגביר את ההתישבות". אני תוהה אם לא יצר הרב קוק במודע "מלכוד של גאולה?" בהיגיון של מלכוד המשיח שלעד ייוחל אך יגיע, כך ישוב הארץ תמיד ייוחל ולעד לא יספיק!...

סבסטייה- מכפרי תש"ח תפסו טרמפ על חמורים ומקרבים את הגאולה 

ו.        ההסבר הדתי משיחי הוא פשוט: "הישראלים החילונים שאינם מאמינים בתכנית המשיחית, הם אלה שממשים אותה... מעשי ההתיישבות שלהם מראים שהם מחוברים בחוטים נסתרים אל נשמתה האלוהית של האומה." כך נתרצו החילונים בעיני הדתיים המשיחיים להיות "לחמורי המשיח!" הדתיים ילמדו תורה כדי שאלוהים ישלח את החמורים להביא את הגאולה! ואני מתפלא איך זה שאחרי אלפיים שנות גלות לא שאל עצמו הרב קוק למה בחר הקב"ה לגאולה דווקא בחילונים? ולא באף אחד מהזרמים הדתיים המקורבים אליו והנאמנים לו???... ולמה זה כלל לא עלה בדעתו של גודמן?... ארשה להניח שמבחינתם של קוק וגודמן זאת שאלה רטורית, ברור שזאת דרכו של ה' להשיב את החילונים האובדים אל חיקו, בחינת שבו בנים אובדים לגבולם... אבל בכ"ז אחרי אלפים שנה של אמונה עיקשת וקידוש השם זאת התמורה?  גם על זה קיימת תשובה מוכנה: נפלאות דרכי השם מבינת האדם...

ז.        בנו יורשו של הרב קוק, הלא הוא הרב צבי יהודה (הרצי"ה) שהיה יותר נלהב מאביו ופחות זהיר, מהר לקבוע: "הצו ההיסטורי האלוהי של קץ הגלות איננו ניתן להשתנות ולהסתלף....איחורים ועיכובים יכולים שיהיו, אך אינם יכולים בשום פנים להסב אחורנית את גלגלו המתקדם והודאי (של הצו האלוהי) יוצא מזה שהרצי"ה הוא במעמד של משה רבנו! והוא מבין בוודאות מוחלטת את דרכי הקב"ה. כבושי הממשלה החילונית ב1967 היו אות לפעמי הגאולה וכדי להחישה יש להתיישב בארץ אבותינו שגבולותיה מי ישורם? אלא שהסכם השלום עם מצרים היה כרוך בפינוי הישובים מסיני ודווקא ע"י ממשלת ימין! ואני תוהה על מידת כובד הראש האמוני שיש בציונות הדתית, כיצד זה קורה שבין 1948 ל1973, בפרק זמן של פחות מדור, מפאג"י דרך המפד"ל ועד לבית היהודי, מצליחה התנועה דתית לאומית לעבור שינויים קיצוניים כאלה בתפישותיה הדתיות. האם ההסבר לכך יכול להיות אמוני?

ח.      בהעדר הנבואה, מתודת ההסקה הדתית מבוססת על פרשנות למגמה האלוהית, על פי ארועי עבר והווה, והתאמתם לתזה הבסיסית, המאמינה באקסיומת קיומו של האל הפועל ומכוון. המתודה הזאת לא מתמודדת אם השאלה המתבקשת: מדוע האל מסתיר את כוונותיו? איזה צורך יש לו "לאמן" את שליחיו האנושיים בניחוש תכניותיו? לכן המשך עקירת הישובים ופינוי חבל עזה וצפון השומרון ב- 2005 ע"י החילונים "מבשרי הגאולה", יצר בהכרח עוד משבר אמוני. רבני הציונות הדתית נאלצו להסיק שהרב קוק טעה! וגודמן מסיק נכון: "מדינת ישראל כשפינתה, ריסקה גם את האידאה המשיחית שהביאה להקמתה של ההתיישבות." או בלשון ציורית "חמורו של המשיח בעט במשיח!".. שוב בתוך כעשרים שנה  מתהפך העבר על מפרשיו. ואני תוהה, איך לא עולה השאלה שאולי למעשה ההתישבותי אין שום נגיעה לגאולה? מדוע שזה לא יהיה רק ענין טריטוריאלי נדל"ני מובנה מתבקש?

ט.      אלא שכזכור גודמן "מגשר" לשיח בין בעלי המחלוקת, ולכן הוא נזקק להצגת סימטריה ביניהם: "עקירת הישובים הייתה לציונות הדתית מה שהפרטת הקיבוצים הייתה לציונות הסוציאליסטית: מהלומה אידיאולוגית שקשה להשתקם ממנה." האם יש מקום להשוואה כזאת? לטעמי לא! המהלומה לציונות הדתית נבאה מהכרת הטעות  בפרשנות הדתית את העבר! לעומת זה לציונות הסוציאליסטית זאת לא הייתה מהלומה! הסוציאליזם האידאולוגי הקיבוצי החל לשקוע הרבה זמן לפני ההפרטה! וההפרטה נולדה לנוכח פני העתיד הכלכלי. מהכרת שנוי מציאות ההווה, מדאגה לעתיד ומחוסר ברירה אחרת. שום קשר לעבר! חשוב להדגיש זאת, כי גודמן משווה כאן מין בשאינו מינו! כהשוואה בין בשר לחלב!

י.        גודמן מסביר לקורא מה אירע בציונות הדתית: "התאוריה שלפיה החילונים הם חלוצים בלתי מודעים של הגאולה נסדקה... ועל כן ההצדקה הדתית לשיתוף פעולה עם הציונים החילונים מאד נחלשה." שהרי הראי"ה טעה בחזונו שהלאומיות של החילוניות עתידה להחזיר אותם אל הדת. שכן "הלאומיות לא שינתה את החילוניות, החילוניות שינתה את הלאומיות! היא חוללה לאומיות שמנותקת לא רק מהתורה אלא גם מהאדמה ומהגאולה!" אכן, לולינות פרשנית לאחור שמעוותת את ראית המציאות הווה, סופה להגמר בעתיד בשוקת שבורה. יוצא איפה שהחשיבה הדתית משיחית לאחור, תלויה לחלוטין במעשי או מחדלי החילונים! זאת המסקנה שמתבקשת, אלא שגודמן נמנע מלהסיקה! והשאלה הרטורית מדוע?!

כך ניתן לחזות את המשבר הדתי לאומי הבא, פילוג נוסף בציונות הדתית, שסיבתו תתורץ במחלוקת בין מצדיקי הרב קוק והחובה לעשות לממוש חזון הגאולה שלו. דהיינו לשתף פעולה עם החילונים כדי להשיבם לדת (בנט), לבין המאמינים

שטעה! ושהחילונים סיימו דרכם ולכן החובה להאבק בהם (אריאל.)

יא.    גודמן מסכם שוב את התוצאות בראייתו הפשטנית: "ההפרטה הלמה בסוציאליזם הישראלי; האינתיפאדה הראשונה פירקה את הימין הליברלי; האינתיפאדה השניה שברה את השמאל המדיני; ואז באה ההתנתקות וחבטה בימין המשיחי." מה זה אם לא פשטנות דתית במיטבה?! לערוך ולהציג את הארועים כך שיתאימו לתזה? כך יוצא שמלבד "הלם" ההפרטה, כל שאר "המהלומות" הן תוצרים של מעשי הפלסטינים והתגובות של ישראל עליהם. ואני תוהה אם כל "המהלומות" האלה אינן תוצר מתבקש מהמעבר לשלטון הימין הלאומי ו/או מהתחזקות הציונות הדתית המשיחית?... האם גם זאת היא מסקנה מתבקשת?

הממציאים החדשים של הקוקיזם.

יב.     טוען גודמן שבעקבות המשבר המשיחי נוצרה "גרסה חדשה של ימין- ימין שעיקר עניינו הוא ביטחון ולא גאולה." ובעקבות משהו שלא מוסבר (אולי התחזקות הימין?): "השמאל המציא עצמו מחדש. ובדומה לימין שהתפכח מהגאולה,  התפכח השמאל מהשלום." ההתחדשות הזאת מבוטאת ע"י שינוי הטיעון המרכזי, כפי שכותב גודמן" "השמאל החדש טוען שהמשך הנוכחות בשטחים תביא לקטסטרופה. הימין החדש טוען שהנסיגה מהם תביא לקטסטרופה! אלה גם אלה החליפו את התקוות בפחדים." שוב אותה סימטריה פשטנית. ומדוע? משום שלסיפור על "ההתחדשות" טרם מלאו עשר שנים. משום שהימין ברובו הגדול החילוני, מעולם לא עסק בגאולה ולא גילה פתאום את הביטחון. משום שהשמאל טען וקבע כבר ב1967שהנוכחות בשטחים תביא "לקטסטרופה". משום שלשמאל בניגוד לימין לא היה צורך "להתפכח" מהשלום הוא בס"ה שינה את הטיעון אל מול המציאות שהתהוותה. ומשום שעל שני הצדדים פעלו אותם פחדים אז ופועלים עתה.

לכן המסקנה המתבקשת אינה מסקנתו המסכמת של גודמן: "שזהו סיפור על מעבר מוודאות אידיאולוגית למבוכה ישראלית." שכן "הוודאות האידיאולוגית הוכתה כבר בעקבות הנסיגה הראשונה מסיני ב1957. ונפחה את נשמתה סופית בעקבות המהפך ב1977. באשר "למבוכה הישראלית" (למחלוקת) היא קיימת עוד מיום הכרזת המדינה ונותרה מאז ועד היום בקרב הציבור

ראש חמורי הגאולה ודגלם

החילוני. המבוכה נוצרה בעיקר בציבור הדתי כתוצאה ממתודת החשיבה הדתית והמשיחית המעוותת את ראיית המציאות ההווה. ולכן צפויה תמיד למהלומות ולהתפכחויות עתיד. מה שקרה סביב נושא ההתישבות הוא מאבק טריטוריאלי (נדל"ני) אבולוציוני שתמיד מתורץ באידיאולוגיות וגם זה מוטבע בדפוס החשיבה החברתית. זה מאבק בין שתי גישות אנושיות: השכלית והרגשית. מה שמניע את הימין ותומכיו זאת הגישה הרגשית הטבעית הפסימית והפסיבית. לאמור, אויב הוא תמיד מאיים ויאיים ולכן את מה שנכבש בדם יזע וכאב לא מחזירים מרצון. המניע את הגישה השכלית האל טבעית והאקטיבית זאת ההנחה שחובה לחשוב ולפעול באופן רציונלי כדי להשפיע על העתיד. זה כל הסיפור האמיתי שעומד מאחרי המחלוקות. התגברות ההשפעה הימנית היא פועל יוצא מהגדלת העושר החברתי והבטחון הלאומי. וגודמן משלה את קוראיו בטענה חסרת בסיס, שבשיח ניתן לגשר על הפער המובנה. הפער גושר בכפיה ערב הקמת המדינה, ורב הסיכויים שכך זה יוכרע בעתיד, אם וכאשר יתהווה איום קיומי ממשי על עתיד החברה היהודית ישראלית.

יום שישי 23 יוני 2017

מלכוד 67 מיכה גודמן. פרק ב' התפנית הרעיונית של השמאל

כרשימותי הקודמות גם ברשימה זו אני חושף כשליי הבנה או פרשנות שלקה בהם גודמן, ושגובלים בפשטנות מקוממת גם אם הם מופנים לקהל קוראים דתי לאומי ייחודי. אי אפשר להימנע מלחוש ברדידות הבנת הדברים והתהליכים. וכפי שגודמן עצמו מעיד, המטרתו היא ליצור שיח במקום היריבות, ולצורך "מטרה קדושה" זו מותר "לעגל פינות" היסטוריות ולהסתיר משברים וטראומות, כדרכם של בית הלל.

המשפט הראשון בו נפתח הפרק הזה מציג את טענתי שגודמן מכוון את דבריו בראש ובראשונה "לצאן מרעיתו" הצעיר.

א.      "לאורך רוב שנותיו, הזרם המרכזי של השמאל הישראלי לא האמין בשלום." גודמן כדתי מסביר את השמאל במושגים של "אמונה", וזאת טעות בסיסית בהבנת השמאל החילוני. "השלום" אינו מושא לאמונה! השלום זה צורך פרקטי, זאת מטרה אסטרטגית קיומית, וזאת טקטיקה פסיכולוגית שנועדה לשרת את ההתמודדות, רק זה ולא יותר! בדיוק כפי שמטרת העם בתנ"ך היא לחיות "איש תחת גפנו ותאנתו" או להיות "אור לגויים". לכן אין משמעות ייחודית לכך שבזמן נתון על הרצף ההיסטורי השמאל לא פעל להשגת או למעשה ה"שלום". וגם זה עניין של נקודת מבט.

פרוק הפלמ"ח ויתור על סוציאליזם עבור בטחון

שלום זאת לא אמונה אלא מטרה.

ב.       אשר על כן למסקנה "השלום הוא אשליית שווא. והסדר מדיני לא יוכל לרפא את היחס העוין של המזרח התיכון לישראל". לא היה קשר לתפיסה הביטחונית של השמאל (מפא"י) מקום המדינה ועד 1967. ראיית השמאל הייתה פרגמטית ולא אידאולוגית! ראייה שהוכתבה ע"י סדרי עדיפות.

ג.        יוצא איפה שגם המסקנה הבאה מוטעית: "השמאל הישראלי לא עסק ביוזמה מדינית, אלא בכינונה של חברת מופת סוציאליסטית". מ1967 ועד 1973 היו יוזמות מדיניות, שלא הבשילו לכדי מהלך, רק מאילוצים פוליטיים בלי קשר לסוציאליזם! לא היה סיכוי להישג פוליטי פנימי יחד עם ויתור על "פרות הניצחון" הגדול של 1967. אשכול, דיין, גלילי, אלון, פרס ואפילו ספיר נכנעו לרוח השיכרון.

ויתור על "כבוד" למען ביטחון ועצמאות

ד.       כשנכנסים לנתיב שגוי בלבירינט היסטורי, נאלצים לעתים לעשות מסלול שגוי ארוך, עד שמגיעים לאין מוצא. וגודמן עושה זאת בהתלהבות מיותרת. "לשיטתו של השמאל הציוני, התכלית של התנועה הציונית היא להעביר את העם היהודי מעבר של ניצול, לעתיד של סולידריות". אכן זאת הייתה ועודה המטרה אבל אין היה סותרת לא את תפיסת הביטחון, לא את שאיפת השלום ולא שום תהליך מדיני אלה עמודים נפרדים שתומכים את אותו הבניין!

ה.      והתפנית הבאה בנתיב השגוי היא המסקנה: ..."בשנות השבעים השמאל החל בתהליך שלהפרדה מחלום חברת המופת הסוציאליסטית, והמיר אותו בחלום השלום." לא מני ולא מקצתי! את הרעיון הסוציאליסטי קטע ב.ג. כבר מ-1948 בפרוק הפלמ"ח, בבחירה המדינית בהשענות על המערב הקפיטליסטי, בעיקר ארה"ב צרפת ואנגליה ששיאה במבצע סיני ובהסכם השילומים עם גרמניה המערבית גרורתן. ישראל נעשתה

"סוציאליסטים" רבין ודיין 1967 

"ללייט סוציאליסטית". ואין כל המרה אל "חלום השלום!"

ו.        ראינו מצג פשטני של מציאות שלא הייתה! וזאת עוד הוכחה לכך שהספר נועד לעיניים הדתיות הבורות והמתפתות. רצה להראות: הנה, מה שקרה לנו קרה גם להם! דהיינו סימטרית שווא!: "ראינו כיצד השתנה הימין והפך מימין ליברלי לימין משיחי. נספר עכשיו בקצרה כיצד השתנה השמאל והפך משמאל סוציאליסטי לשמאל מדיני." גודמן אכן מאבד דרכו  בנתיב השגוי בלבירינט הפרשנות ההיסטורית.

ז.        גודמן מבצע דילוג נחשוני מטשטש על היסטורית השמאל, לצורך רכישת לב קהל קוראיו הדתי: הוא מסכם: "הסיפור הישראלי, שבראשית דרכו היה תחת השפעה תרבותית כבדה של רוסיה, עבר להשפעתה התרבותית החזקה של ארה"ב. ומנתר היישר לקיץ 2011 למחאת "הצדק החברתי". ולא בכדי נעשית הקפיצה! בדרך הוא "שוכח" למנות את המהפך השלטוני בעקבות מלחמת יום כיפור, את השלום עם מצרים והשפעתו,  את משבר האינפלציה הקשה והשלכותיו, את הרפתקת מלחמת לבנון הראשונה, והשלכותיה המתמשכות והמפלגות, את השלום עם ירדן והשלכותיו על יו"ש. את הסכם אוסלו עם ערפאת והשלכותיו, ומעל לכל את טראומת השמאל בעקבות רצח רבין! והקרע הישיר שנגרם בשל כך! וזה רק על "קצה המזלג"! מדוע עושה גודמן קפיצה נחשונית? נראה שעובדות אלה משבשות את התאוריה הפשטנית הנוחה שבונה גודמן כדי לרכוש את לב קוראיו הדתיים...

רצח רבין חסר משמעות לשמאל?

ח.      הפשטה נוספת נוחה שעושה גודמן על "השמאל" מתמצית בפסקה הבאה: "סולידריות בין עובדים התחלפה בסולידריות של צרכנים!" מצג הסולידריות בן עובדים הסתיים כאשר ההסתדרות נפרדה מנכסיה בחברת העובדים. זה הואץ בעקבות המהפך הפוליטי שגרמה לו קבוצה שלא היה בעיניה כל ערך לסולידריות בין עובדים. מפלגת האופנה הראשונה שקמה לנו הלא היא ד"ש! לא קם עדין פיתוח חברתי שנקרא "סולידריות בין צרכנים". מחאה חברתית זאת "אפליקציה" מוכרת והיא פרצה בעקבות זעם מצטבר בשל תוצאות משטר הקפיטאליזם החזירי שהושת על ציבור השכירים ולא על צרכנים!!!

ט.      תחת הכותרת "מסוציאליזם לשלום" מספר גודמן את העובדה: "ביוני 1967 קיבלה ממשלת ישראל החלטה להציע למדינות הערביות את רוב השטחים (הכבושים) הללו בתמורה להסדר שלום." זה היה תרגיל טקטי אפיני למפא"י שנועד למנוע דרישה גורפת של העולם לסגת מהשטחים, שנבע מהפקת לקח פינוי סיני ב 1957 ע"י בן גוריון, וזה אכן עבד! וזה גרם לבגין וחבורתו לפרוש מהממשלה ולשוב לאופוזיציה. לא היה שום קשר לנטישת הסוציאליזם לטובת השלום. בהמשך עובר גודמן ביעף אל השלום של הימין עם מצרים וקובע: "הפתעת השלום סיפקה את התחליף האידיאולוגי לסוציאליזם – השלום." זאת שוב הסקה שגויה שמעידה על חשיבה תבניתית והבנה רדודה שמחברת מין בשאינו מינו.

ממופת הסוציאליזם למופת השלום

י.        גודמן מוסיף עוד "סימן דרך מטעה" למשעול התלוש בו בחר בקובעו: "ממשלת בגין התעקשה שלא לוותר על יהודה ושומרון במסגרת ההסדר (שלום עם מצרים ג.ג.) זה היה הרקע להקמתה של תנועת השלום הישראלית. (הוא מכוון ל"שלום עכשיו" אך לא נוקב בשם) כי התנועה הזאת קמה לפני המו"מ עם סאדאת, כבר בעקבות ביקורו המפתיע של סאדאת ב1978. כנגד קולות ההתנגדות לוויתורים שפרצו בליכוד ושותפותיו לקואליציה בהובלת שמיר וגאולה כהן. 348 קציני צה"ל במיל נזעקו לעודד את בגין לוותר על סיני בתמורה לשלום עם מצרים! לא דובר עדין על יו"ש! ובכן, כדי לשכנע את הקורא הדתי התמים בנכונות התאוריה מותר "לעגל פינות עובדתיות" כדרכו של בית הלל...

יא.    את סקירתו השטחית על השמאל מסכם גודמן שוב: "סיפורו של השמאל הישראלי הוא סיפור המעבר מסוציאליזם לשלום" והוא נזקק לסימטריה בנאלית: "סיפורו של הימין הישראלי הוא סיפור המעבר מליברליות למשיחיות." אלה הכללות גורפות שמקוממות את האינטליגנציה החילונית! והחזרה על התאוריה לא מחזקת אותה. השמאל הישראלי החילוני לא קשר בין הסוציאליזם לשלום והימין החילוני חדל להיות ליברלי מרגע שהפך מפלטה הפוליטי של "ישראל השניה!" המעבר לא היה אל משיחיות! והתרחש על רקע הסכמי אוסלו ותוצאותיהם! המעבר היה אנטי ערבי אנטי שמאלי וכתגובה לרצח רבין!  

"משיח עכשיו" שיח עקר, שלום  אם ירצה השם.

יב.     גודמן הוא "פוליטיקליקורקט" או כפי שהוא עצמו מגדיר "מבית הלל". גם בסקירתו את השמאל הוא אינו מסתכן בלהקשות על הקורא הדתי. הוא מדלג דילוג מקומם ולא אלגנטי על טראומת רצח רבין בשנות התשעים, שהשפיע יותר מכל ארוע אחר, על התחדדות עמדות שני הצדדים! וגודמן בורח מזה כמו מאש!

עד כאן עיקר התגובות לפרק זה, בספר החשוב והפופולרי הזה. ניתן לסכם בינתיים שהספר מתפקד היטב "כאיי רובוט" שתוכנת לטאטא בעיות וקשיים אל מתחת לשטיח ולהסתירן שם. בשיטת ניקוי כזאת ניתן אולי לנהל שיח, אך ספק אם בתנאים כאלה השיח יהפוך לשיחה פורה. וכדרכו של גודמן אציין שההבדל בין גישות בית הלל ובית שמאי מתמצה בין הכרעה מיידית בסוגיה, לבין הסתרה גמגום ודחיית הקץ גם למען שיח עקר. 

פרק א' "במלכוד 67" התפנית הרעיונית של הימין

כתב 67 אך מכוון ל1917

ענינו המרכזי של ד"ר מיכה גודמן בספרו, אמור להתמקד בחמישים השנים האחרונות שבין 1967 ל2017 כשההיפותזה שמציע הכותב, מדברת על מלכוד  שנקלענו אל תוכו בעקבות כבושי מלחמת ששת הימים.

אלא שגודמן נזקק "משום מה" לחפש את הסיבות עוד מאה שנה קודם מסביבות 1917  וזה לא במקרה!

ההזדקקות הזאת כשלעצמה, מחלישה את הבסיס עליו הוקמה ההיפותזה כולה. משמעות הרצף ההיסטורי בן מאה השנים, שגודמן מודע לה היטב, מוביל בהכרח למסקנה שאם אכן קיים כבר מלכוד השם הנכון צ"ל "מלכוד 1917" כי מלחמת ששת הימים היא לא יותר משלב משמעותי בקונסטרוקציה מתפתחת שמראש נבנתה כמלכוד. מה עוד היו כבר ב1917 מספיק חכמים סקפטיים בבריטניה, ולא רק! שאבחנו מראש את המלכוד הזה. ביניהם היה יהודי חילוני חכם נאור מעשי ותלוש, זאב ז'בוטינסקי, שנשבה בעצמת הרגע ההוא התעלם מאותות המלכוד והתגייס בכל מעודו וכשרונו ליצור אידאולוגיה יהודית בורגנית לאומית, שתהווה מענה "לסופות" הסוציאליזם שהחרישו אז את כל אירופה וסחפו את יהדות אירופה המרכזית והמזרחית.

ז'בו. כהרצל נותר רק כסמל תלוש

יש שיטענו בדיעבד שז'בוטינסקי הקדים את זמנו. ויש אחרים שיטענו שהוא היה תלוש ממציאות זמנו, ולכן תפקד "כנביא שקר" שנבואתו יכלה להתממש רק במדינה יהודית מחוננת. מאחר וגודמן מוצא לנכון להחזיר את ז'בוטינסקי לתמונה למרות שנותק לחלוטין מכל הקשר רעיוני ליסוד המדינה  ב1948 ולכיבושי 1967 אתיחס להלן לכמה מקביעותיו.

א.      "לפי ז'בוטינסקי, הסדרים מדיניים לא יכולים לרפא את הטבע (הרוע) האנושי." רוע אנושי או מוסר אנושי, אלה מושגים דתיים מבסיסם ובהווייתם. צריך לזכור שז'בוטיסקי בעתו דבר אל יהודים דתיים ו/או יהודים שזה מכבר עזבו עולם תרבותי דתי. גודמן היום, כיהודי דתי אינו מסוגל להתנתק מהוויית שורשיו והוא מנסה לחבר מין בשאינו מינו. החילוניות קובעת שאין קשר הכרחי בין הסדרים מדיניים לרע או לטוב אנושי או לטבע האדם! האבולוציה האנושית חברתית מתקיימת על בסיס מגדריות. הסדרים מדיניים וטריטוריאליים הם פועל יוצא מהשונות וההתמודדות בין מגדרים חברתיים.

ב.       בתפיסות ז'בוטינסקי מתקיימת סתירה מובנית ולא היה בכוחו לגשר עליה: מחד- "תפיסת עולם, החושדת בכל בני האדם", ומאידך- "ליחיד אסור להיות כפוף למלך! היחיד הוא המלך! זה לא עומד במבחן לקחי ההיסטוריה משום שזה חזון אוטופי של "הנאורות" המתנגש בהכרח בטבע האדם הפועל מתוך הדחף האבולוציוני המגדרי. גודמן כדתי אינו מסוגל להודות בכך.

ג.        גודמן מצטט מז'בוטינסקי: "בראשית ברא אלוהים את היחיד: כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו- והרע "מלך" גם הוא; אכן אוטופיה במיטבה! שמתעלמת מכך שרוב בני האדם מעדיפים את "העבדות" על פני "המלכות" כי הרבה יותר פשוט ואנושי להיות "עבד" כי הדחף למגדריות התומכת מחייב ויתור על ה"מלכות" המחייבת.

ד.       בהמשך: "טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד; לשם טובתם של יחידים נוצרה החברה" אכן מילים כדרבנות! אלא שז'בו מתחמק מהבעיה הקשה: מה זה "טובתם של יחידים?"...

ה.      גודמן מסיק מז'בו': "מתוך הרעיון האינדיווידואלי על מלכותו של היחיד נובע הרעיון הליברלי של הגבלת שלטון הרוב". מה שידע ומה שראה ז'בו אינו בהכרח המציאות של ימיו. קל להבהיר זאת היום, הגבלת שלטון הרוב חיונית כדי לשמור את הדבק המגדרי החברתי כי רודנות הרוב תפורר את החברה.

ו.        "ז'בו לא רק הצמיד ליברליות לחשדנות, הוא גם חיבר בין ציונות של שלמות הארץ לציונות של דיפלומטיה." יש כאן חיבור עקום של ליברליות לחשדנות. ז'בו הבין שהמשחק הדיפלומטי כל ענינו זה אינטרסים מדיניים וליברליות אינה סותרת אינטרסים. שלמות הארץ של ז'בוטינסקי הייתה אינטרס שמרגע שהציונות זכתה בו, חובה לשמור עליו, על כולו! כי ויתור מרצון הוא פתח לעוד ויתורים!

נביא המרב הרצוי מול נביא המצוי והאפשרי.

ז.        ואכן בהמשך כותב גודמן: "ומהיכן שאב ז'בוטינסקי את עמדתו ביחס לגבולות הנרחבים של הארץ שאותה יש לדרוש מהקהילה הבין לאומית? מהקהילה הבין לאומית עצמה!" למה? "כשהוחלט בוועידת סאן רמו שהבריטים יקבלו מנדט על פלסטינה, התחייבו הבריטים שהם יקדמו את הקמתו של בית לאומי ליהודים".
      בזה ראה ז'בוטינסקי התחייבות (בלתי חוזרת כמובן. ג.ג.) של העולם לעם היהודי!" אלא שהיו לפחות ארבע בעיות "קטנות" 1. ליהודים לא היה כוח ממשי. 2. היהודים לא הגרו בהמוניהם לפלסטינה כמצופה מהם בהתאם לאינטרס
      שעמד בבסיס "ההתחייבות" שנתנה להם. 3.התחייבות מדינית היא תמיד תלוית אינטרסים, ולכן היא תמיד בע"מ. 4.התברר שחיו בסביבה הרבה יותר "ילידים" שמאחר והיהודים אכזבו בגדול, אלה הלכו וצברו כוח ממשי! וזאת הייתה הסיבה שז'בו נאלץ להמציא יש מאין, את הצבא היהודי. המצאה שהתבררה כעוד פנטזיה תלושה ממציאות שעתה. כך יוצא שגודמן ב-2017 מעניק היגיון לפנטזיה מ1922. משל: נטל לימין "צלע" מעברו כעזר לשיח.

ח.      תלמידיו ממשיכיו של ז'בוטינסקי בשונה ממורם, נאלצו החל משנות הארבעים להתמודד עם המציאות. התמודדות קשה, שלא הותירה להם ברירה וכפי שמסכם גודמן בניסוח לוליני: "תורת ז'בוטינסקי תחזקה מתח בין רעיונות מנוגדים, אך שהתנגשה בקרקע המציאות, הביס המרכיב הליברלי את המרכיב המקסימלי." וזאת רק מסיבה אחת! הוויתור על שלמות הארץ המנדטורית  "המובטחת".

שוב הסבר מטעה, הוויתור הזה לא בא מהכרה בסתירות, אלא נכפה על ממשיכיו ע"י השמאל ההוא    באופן דמוקרטי וכוחני. זאת הסיבה העיקרית "שהליברליזם הביס כביכול את המקסימליזם!" וכשלימין החדש נתנה ההזדמנות לשלוט הוא נטש את הליברליזם לטובת אמוץ "מיני מקסימליזם".

מה שהניע את הימין של בגין  החל מ1948 ובהמשך מ1967 היו "רגשי נקמה" אל מול הדורסנות של מפא"י לגלגוליה, הזלזול המופגן בתורתו של ז'בוטינסקי וההדרה המוכוונת שלו של תורתו ושל תלמידיו ופועלם מתוך האתוס הציוני המסופר. מה שמניע את הימין היום כבר לא קשור לז'בוטינסקי ולהגותו.

השמאל מסיבותיו נטש את דרכה של מפא"י ההיסטורית ונע "שמאלה" והימין באחור של כששים שנה מאמץ מחוסר תורה משל עצמו, את דרכה האנכרוניסטית של מפא"י ההיסטורית מלפני מבצע סיני וערב ששת הימים. הימין מתקשה לסלוח לעצמו ולהודות שהשלום ההיסטורי שעשה בגין עם סאדאת נעשה רק בזכות תמיכת השמאל מספסלי האופוזיציה. עשיית השלום עם מצרים ב1980 שבשה לימין החדש את הנתיב הבטוח לאימוץ תורת הביטחון הננטשת של מפא"י כתחליף "לליברליזם ולמקסימליזם האוטופיים המקרטעים" שאבדו אי שם בענני האבק של המאבק במציאות. שהרי מפא"י ההיסטורית לא ידעה להתנתק מעברה, וכיצד לעשות שלום! בלי לאבד ביטחון ולכן ננטשה נכדיה.

מתישבי בני יהודה 1912 - חלום קהילתי לאיכרות יהודית בא"י שירד מהפסים...

מלכוד 67 מיכה גודמן – פרק הפתיחה, שמופנית בעיקרה לקהל הדתי לאומי.

האם קהל היעד יזהה את המשמעויות?

 ספרו של ד"ר מיכה גודמן עוסק במחלוקת השטחים הפנים יהודית בישראל, שפרצה בעקבות מלחמת ששת הימים. הספר צובר תהודה מאחר והוא מזהה כמלכוד את חוסר היכולת או הרצון הפנימיים להכריע בענין עתיד השטחים שנכבשו באותה מלחמה "מפוארת". גודמן סובר שכל המלכוד הוא יהודי ומניח שהערבים אינם מרכיב במלכוד כי עמדתם העקבית נגד הנוכחות יהודית לא נתנת לשינוי. לכן צריך למצוא דרך יהודית להחלץ מהמלכוד היהודי. בכך הוא טועה בהבנת המציאות, שכן המלכוד הפנים יהודי תלוי לחלוטין בעמדה הפלסטינית והתהווה סביב ההנחה שהפלסטינים הם מקשה אחת של סרוב ואת זה הוכיחו לגודמן הסכמי אוסלו שהפלסטינים הקיצוניים התנגדו להם לא פחות משהתנגד הימין היהודי בהובלת הדתיים.

אני טוען שהתנגדויות מזינות זו את זו! היהודים החלוקים והממולכדים מדברים בשני קולות, והפלסטינים שחושדים וחלוקים ביניהם בהבנת היהודים, נגררו אף הם אחרי הדואליות היהודית ואף הם מדברים בשני קולות. כפי שציונות היהודית במעשיה יצרה ומזינה את התגדרות העם הפלסטיני, כך המחלוקת הפנים יהודית מזינה ומקיימת את הפיצול הפנים פלסטיני. דבר אחד לא ניתן לטשטש, העמדות הפלסטיניות מאז 1948 עברו תהליך של השלמה עם המציאות והתמתנות, הפוך ממה שעברו העמדות הישראליות.

רק להזכיר ב1948 היהודים הסכימו ונערכו לתכנית החלוקה ללא שלום!, והערבים דחו אותה על הסף! והיום הערבים והפלסטינים מוכנים להסכם על בסיס גבולות 1967 (מעל ומעבר לגבולות החלוקה) וממשלות הימין אינן מוכנות לצאת מהשטחים שהתווספו לגבולות 1967 ותובעות גם הסכם שלום.

זאת מציאות קיימת שניתן לתרץ אותה אך לא ניתן להסתיר אותה. זה בסיס היחס השלילי שישראל זוכה לו בעולם. גודמן אינו עוסק בכך כלל כי ספרו זה מופנה ליהודים בכלל ולדתיים בפרט.

אציג כאן בתמצות את קביעותיו העיקריות של גודמן בפרק הפתיחה ואת תגובותי עליהן.

קהל היעד האם יפתח לשיח כן?

א.      "אדם שהדעות שלו נספגו בזהות שלו אינו פתוח לביקורת על דעותיו... ערעור על דעותיו שווה ערעור על עצם קיומו"- זאת בעיה יסודית בעיקר של הדתיים באשר הם! חבל שגודמן לא מוצא לנכון לציין זאת במפורש.

ב.       "השיח המתלהם מוביל להתחפרות אידיאולוגית ולקיבעונות מחשבתית." – שוב ראיה נכונה האופיינית יותר מכל בזרם הדתי בכלל והדתי לאומי גם.

ג.        "שנת החמישים לשיח יכולה להיות הזדמנות לשנת התחדשות של השיח." לחמישים שנה אין שום משמעות בזרם החילוני, ואצל הדתיים המשמעות יותר מסמלית. גודמן חוטא בהזיה.

ד.       "ההלכה כך נקבע, איננה לשיטת אלו שצודקים אלא לשיטת אלו שמקשיבים". גודמן עושה כאן מאמץ ראוי לציון, לשכנע את הצד היותר בעייתי בשיח, את הצד הדתי בלקח הלכה כבית הלל.

ה.      "בית הלל הסתכנו בהקשבה ולכן הלכה כמותם." שוב לקח שמופנה לציבור הדתי לאומי.

ו.        "הסכסוך בין העמים הוא גם התנגשות בין רגשות, זהו מפגש כואב של פחד והשפלה" האמנם מתקיימת כאן סימטריה כזאת? האם בבסיס זה סכסוך בין עמים? או סכסוך בין דתות ותרבויות?

ז.        "כאן טמונה בעיה, שכן סיפוק צרכי הבטחון של ישראל עשוי לפגוע ב"כראמה"—הכבוד הלאומי הפלסטיני". האם זאת המשוואה הנכונה? האם צרכי הבטחון של ישראל הם העומדים מול "הכבוד הלאומי הפלסטיני? או עצם נצחונם של הציונים ותבוסתם של הפלסטינים זאת הבעיה? או שנצחונם של היהודים הכופרים על המוסלמים המאמינים ועל האסלאם זאת הבעיה!

ח.      "הפעולות המרגיעות את הפחד הישראלי מזינות את ההשפלה הפלסטינית." זאת הכללה שגובלת בעיוורון למציאות. הבטחון הוא עניין טכני בעיקרו, הפלסטינים כבר חצו את רוביקון ההשפלה בהסכמי אוסלו, ברור להם שמדינתם תהיה תלויה בישראל בכל הסדר ובכל תחום משמעותי לקיומם. הבטחון הוא אחד התחומים המרכזיים ולכן ממשיך מרצונם שיתוף הפעולה הבטחוני מאז אותו ההסכם אוסלו.

כבושים ועבדים לזהותם .

ט.      "תחושות ההשפלה של הפלסטינים התעצבו בעשרות שנים של שליטה צבאית ישראלית בשטחים" שוב ראייה חד צדדית! התחושות לא התעצבו אלא התעצמו! הם התעצבו ב-1948 בפעם הראשונה וב-1967 בפעם השניה. אגב: ב1973 הן כבר היו מעוצבות מספיק.

י.        "הצלחת הציונות היא תזכורת כואבת וחיה להשפלה המוסלמית ע"י הציוויליזציה המערבית." זאת אכן המציאות, והפלסטינים מכורח ומרצון הם חלק מעולם האסלאם ותבוסתם לציונים זאת תזכורת כואבת וחיה להשפלה המוסלמית. על זה הם חיים ומזה הם ניזונים. לכן ככל שזה קשור לפלסטינים הדרך להסדר אתם חוצה את נתיב הכרת האסלאם בציונות, או דרך ניתוקם מהאסלאם ע"י אפשרת גיורם למשל,  או דרך הכרעתם המוחלטת בכוח או חיבוק ע"י הציונות.

יא.    "לפתע הפכו כל המצוות להיות חמורות באותה מידה"... אבוד קנה המידה הדתי לא התרחש לפתע! הוא התפתח בהדרגה ובעקביות מאז חורבן בית שני כתגובה לאבוד הטריטוריה והלאום. עכשיו שחודשו הטריטוריה ולאום, זאת מציאות דתית שפשוט מפריעה ומזיקה.

יב.     "במקום לשאול כיצד לפתור את הסכסוך, נשאל כיצד נצמצם אותו..." האם יש כאן נתיב אמיתי? או שזה תעלול טרמינולוגי מתחכם, כדי לברוח מלהתמודד עם הדילמה ולהכריע בה?!

יג.      "במקום לשאול כיצד להביא את השלום, יש לשאול מה לעשות כדי להרבות את השלום..."

למשחק המילים הזה ישנה כתובת אחת, הציבור הדתי לאומי. הוא הבעיה ואותו נדרש לכופף        בהדרגה וגודמן מבין את זה. העקב אכילס של הסכמי אוסלו היה השלביות וההדרגתיות שלהם!

זה נתן אפשרות למתנגדים הקנאים משני הצדדים לפגוע בהם, ודי בכך כדי להסיק שאת ההסדר   צריך לסכם מראש ולבצע "באבחת חרב" כפי שמבצעים את המלחמה. כפי שבוצע פינוי הרצועה!

האם תיוג הספר סייע למשוך את קהל היעד 

אהוד ברק שהגיב בביקורת ארוכה על הספר, סובר שגודמן מציג סימטריה בין יהודית מלאכותית, ושבפועל גודמן מצדד בעמדת הלאומיות הדתית, עמדתה הנחותה מעמדת השמאל והמרכז היהודיים.

אני סובר שגודמן מזהה את הבעיתיות של עמדות הימין אך מאחר ומטרתו לייצר שיח מלכד פנים יהודי בין שוים במקום התנגשות, הוא מייצר סימטריה מלאכותית זו, כדי שהימין לא יבוא לשיח מעמדת נחיתות.

על באואריזציה וארדואניזציה

"הבאואריזציה" של המציאות בישראל

ארדואניזציה מטילת אימה

היסטוריונים "שדברים בוערים בעצמותיהם," סביר שעשן חודר לראשם ויש והם שוכחים את משנתם המלומדת, שמיומנותה הוא הסיפור הנוח של העבר, ולפתע חוטאים וגולשים לתחום, שצפוי להיות נפתל וזר להם, ההווה. לכן הם מסתבכים בהבנתו, תועים בתוכו ומאבדים את דרכם רק משום "שבוער להם"!

באואריזציה - חרדתו של פליט

כך קרה לפרופ' יהודה באואר, חוקר עבר השואה, וכזה הוא מאמרו המלומד, המתאמץ להפחיד אותנו בחיזוי אימת ההווה.

יש אכן התפתחויות, קורים שינויים, חלקם מדאיגים. צריך לשאול שאלות, נדרשת ערנות, נדרשות תשובות, ולא יותר!

אחת משיטות ההפחדה העצמית הקלאסיות היא המצאת חידוש: הפיכתו של שליט חי מפחיד למושג: "ארדואניזציה" איזה פחד!

מה רע באטאטורקיזציה? לזכר "התורכי הנאור". מה רע "בטוטליטריזציה" הישנה והמוכרת? מה רע בסתם "הגבלת הדמוקרטיה"? הגדרה פשוטה ברורה ומדויקת. איזו המצאה חדשה המציא ארדואן שהוא זכה לכבוד המפוקפק הזה?

ועתה לכמה מקביעותיו הנחרצות והבוערות בעצמותיו של פרופ' יהודה באואר ולליקויים שלו בהבנת ההווה:

(-) ציטוט: "אז ככה (או אחרת?-ג.ג.)  ישראל 2017 עומדת איתנה על הרצף של התנועה הגלובלית האנטי ליברלית..."  ואני תוהה על יסוד מה?

מעבר לכך, שהטענה שקיימת איזו "תנועה גלובלית " מחייבת הוכחה, מהיכן הבטחון הזה שישראל עומדת שם באיתנות?

"הליברליזם" הוא אכן חזון גדול, אולי הגדול ביותר שהגה האדם, אבל כהיסטוריון בכלל וכחוקר שואה בפרט, מצופה מיהודה באואר שיכיר במציאות, הליברליזם הוא גם "בעייתי"! כי יש לו חולשות: ראשית, הוא תאום סיאמי לדמוקרטיה, שנית, אין בו כשלעצמו מענה מספק ללחצי המגדריות של האבולוציה החברתית (הביולוגית). ולכן לאורך ההיסטוריה המודרנית הקצרה שלו, הוא נכשל במניעת קטסטרופות חברתיות! מסתבר שהוא מועיל יותר לפרט, והרבה פחות לכלל המגדרי בעתות משבר. "ליברליזם" היה קיים כבר מימי יוון העתיקה אבל כבר אז ומסתבר שגם היום, הוא נחלתם של המשכילים "השבעים", ואת "הרעבים" והבורים הוא פחות מרשים. אבל מכיוון שהוא צמוד לדמוקרטיה, והיא מתיימרת להעניק לכל המגדרים את אותן הזכויות, נוצר קיטוב מובנה שגורם לקושי שלטוני ממשי בקבלת החלטות המנוגדות לדחפים המגדריים. המתבטא בעיקר בעתות משבר ומחמיר עוד יותר בחברות או מדינות הטרוגניות.

יש ויסתבר "שהליברליזם" הופך "לכסות יפה" שמסתירה מציאות נצלנית "מכוערת". אלה הן בעיות אמיתיות שדורשות פתרונות! "והעמדתה האיתנה" של ישראל על הרצף "האנטי ליברלי" אינו פתרון כזה. זאת לכל היותר הודאה בקיומה של הבעיה. וכאן את הפתרון האפקטיביים צריכים למצוא דוגלי הליברליות, לא יריביהם!

(-)ציטוט: "רוב האוכלוסייה, מתוך פחד, רואה בלאומנות-דתיות-אנטי ליברליות מוצא למצוקותיה!" פחד ממי? פחד ממה? ומאיפה נשאב המידע הזה, על "הפחד" של "רוב האוכלוסיה?" ומאיפה הביטחון הזה, ששליטה בתקשורת לבדה, מבססת שלטון יציב כלשהו, ליבראלי או אנטי-ליבראלי? ומאיפה המסקנה ששליטה בתקשורת די בה לזכות בתמיכת רוב האוכלוסייה? למסקנה כזאת יגיע מי שמראש מטיל ספק בתוצאות הדמוקרטיה ומטיל ספק ברוב האוכלוסייה. הזה ליברל??

ל"אימת האסלאם והפלסטינים" עלינו כאן, מלאו כבר מאה שנה! זה הפך "לחם חוקנו!" מתי ואיפה נמצא מיתאם בין העדפות הפוליטיות של רוב העם ושינויי דרגות "הפחד" מפניהם? הצורך לביטחון זה המרכיב המרכזי, לא הפחד! לביטחון יש מגוון די רחב של מרכיבים, (אחד מהם שלום, או הצבא חזק, וישנו גם מרכיב של יציבות השלטונית, ועוד)

(-) אבל מוצג עוד "פחד"! הפעם מפני זה שהעם הפלסטיני "יזכה בדין לתמיכה גדלה והולכת בעולם!" אז מה הלו"ז  של להתממשות הפחד? חודש? שנה? חמש שנים? ונניח שזאת חרדת אמת, מה יקרה לנו? בתרחיש גרוע תקום מדינה פלסטינית שאתה נצטרך להמשיך ולהתמודד באופן כזה או אחר. אבל למה הפחד? זה הרי זאת לא איראן זה רק פלשתין!

(-) בגלל קוצר היריעה אסתפק בעוד קביעה אחת: "ישראל מאבדת את הציונות" כאן חוטא ההיסטוריון באואר לתולדות הציונות הצעירה במושגים היסטוריים. באואר קובע שהליברליזם והציונות חד הם! קביעה במקרה הטוב היא טעות במקרה הרע הטעייה! הציונות באה לעולם כתגובה לתחלואי הליברליזם כלפי העם היהודי. מטרתה של הציונות הייתה ועודה מגדרית יהודית בלבד, מתוך שאיפה וחתירה לליברליזם מרבי בתוכה וסביבה. זכותו של העם היהודי למדינה משלו עם רוב יהודי, נובעת רק מרצונו כקולקטיב ונסמכת על מעשיו, תוך התחשבות במדינות לאומיות אחרות. לא כחיקוי להן ולא "כל עוד הן קיימות!". ומשכך הדבר, נדרשת בחינה מחדש של הקביעה: "ששלטון ישראלי על כל השטח שבין הים והנהר מקדם את ביטול הציונות" ובחינה מחדש של הקביעה הנוספת: "שהרס הציונות הוא המדיניות של הימין החילוני הדתי-משיחי השולט כאן!" הציונות אינה אידאל דתי מקודש! מקורה ויסודה חילוני ופרגמטי, ולכן בעולם ובמציאות משתנים מחייבת החילוניות לבחון ללא חשש את הציונות מחדש בכל השתנות. באואר נושא כאן את שם הציונות לשווא, כי הוא מלא בפחדים. באואר מתכוון לחילוניות היהודית אך פוחד לבטא זאת בגלוי כי נדמה לו בטעות שהיהדות שבה אל הדת.

(-) לסכום: הנאורות החילונית המערבית במאה הקודמת הצמיחה רעיונות נפל גדולים, הקומוניזם שהאמין ביצירה בכוח של חברה שויונית נטולת מגדריות. הנאציזם שהאמין בדרויניזם חברתי המקנה שליטה לגזע אלפא. או הליברליזם דמוקראטי שהוא מאין "פופטום מובילה" המניע מעצמו את עצמו. ומתברר שהקפיטליזם האבולוציוני מביס את כולם. הציונות החילונית הכילה בקרבה מכל אלה, ולכן היא כנראה עדין שורדת. עד כדי כך נושמת, שאפילו הדתיים מתקרבים אליה היום. הם מבקשים להטביע בתוכה את חותמם אבל זה מן הסתם, יחייב אותם להתפשר.

"ההפחדה מפני" או במונחה כאן "הבאואריזם," אינו מענה מספק לדחפים המובנים של האבולוציה החברתית שלנו.

רק בחילוניות לבדה טמון הפוטנציאל להגעה לאיזון חברתי ופוליטי לטווח ארוך בתוכנו ועם סביבתנו בדרכי שלום, ולזה צריך לחתור בגלוי, לחילוניות לאומית יהודית בצד חילוניות לאומית ערבית.

גד גזית – רעננה. יום שני 01 מאי 2017

מלחמת יום כיפור לנצח

המלחמה הקשה ההיא אף שהסתיימה בניצחון צבאי בכל החזיתות ואף שהיוותה נקודת מפנה היסטורית בתולדות מדינת ישראל הציונית, ומהבט זה אפשר כבר לקבוע שאפילו הייתה "נחוצה", ממשיכה "לטרטר" את מוחנו בכל שנה בכל יום כיפור מחדש.

"לטרטר" משום שבכל פעם עולים מחדש, הכותבים מטעם, המזכירים והמתחשבנים הנצחיים ומתעקשים להתמקד שוב ושוב במישני, שלא לומר בתפל, ולהעניק לו חשיבות מלאכותית שאינה עומדת במבחן המדדים הכללי.

גם ארבעים ושלש שנים אחרי, עדין הם מתחבטים בקונספציה הבטחונית השגויה ובהטעיה שהייתה מכוונת או מקרית, והאם אותו מרואן המצרי, היה משלנו או שלהם או סוכן כפול. ומה רצה דדו ומה מנע ממנו דיין ואת מי שרת אלוף אלי זעירא ואיך ולמה נשאב לתוך הקונספציה של עצמו. האם היה יגאל ידין משת"פ של דיין בועדת אגרנט, האם ומה "בישל" קיסינג'ר עם סאדאת מראש, ומה אלתר בדיעבד, עד כמה שמשה ממשלת ישראל כלי משחק בידי ארה"ב וכו' וכו'...

כל אלה זוטות שמועצמות במקרה או במכוון, כדי להמנע מלעסוק פעם אחת ולתמיד בעיקר .

ועדה אמיצה

ראשית הייתה ועדת אגרנט, וועדה מכובדת שישבה ובחנה ופסקה שהכשלון הראשוני היה כולו צבאי! והטילה את האחריות על מספר קצינים בכירים. עד היום לא נשמעה טענה מנומקת לכך שהועדה טעתה. רוב הטענות היו על כך שהועדה לא הטילה שום אחריות גם על הדרג המדיני! וכולן ממשיכות ובאות מחוגים בעלי עניין הקשורים לצבא. מסקנה: אין סיבה ענינית להטיל ספק במסקנותיה ופסיקותיה של ועדת אגרנט.

הוסף כיתוב

רמטכ"ל תחת ורמטכ"ל על 

אסטרטגיית הגנה של מדינה במצב מלחמה חייבת להביא בחשבון אפשרות שישראל תותקף בהפתעה מוחלטת ויש להערך צבאית בהתאם. האם צה"ל היה ערוך צבאית לכך? עפ"י ההתנהלות ביומיים שלשה הראשונים של המלחמה נראה שלא!

את מי שרת זעירא?

בנה קו שבנה את עצמו ובנה קרירות

קונספציה צבאית וביטחונית חשופות למניפולציות, ולהטעיות ויכולות להתגלות כשגויות. גנרלים הם בני אדם ובני אדם טועים. האם התקיימו ע"י המעריך הלאומי אמ"ן בראשות זעירא דיונים מלאים ענייניים וחופשיים? שיכלו להקטין את הסיכוי לטעויות, כנראה שלא!

האם אמ"ן בראשות אלוף זעירא היה ערוך כראוי להמצאת מודיעין שדה אמין ומספק למקרה של הפתעה?

כנראה שלא!

האם מידת הזהירות האלמנטרית חייבה אז הכרזת כוננות והערכות למלחמה לפחות באמ"ן? נראה שכן. האם זה נעשה בפועל במועד? כנראה שלא!

האם אלוף אלי זעירא פעל כפי שנדרש ממנו, אך ורק מתוך מניעי מודיעין מקצועיים? כנראה שלא! אלי זעירא פעל הסתכן וסיכן גם כדי לרצות את משה דיין שר הביטחון ולצדד בו, אולי משיקולים אישיים באשר למינויו העתידי. (בהנחה ובתקווה שלא שרת גם את ידידינו האמריקאים...)

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש סיני, שונתה אסטרטגית ההגנה של ממשלת ישראל לדפנסיבית, כאשר בתמורה לתמיכה ערפילית בכור בדימונה, לתמיכה מדינית ולנשק אמריקאי, ועקב קיומו של מרחב סיני כחיץ נרחב, התחייבה ממשלת ישראל שבמקרה של מלחמה, לא ליזום ולא לצאת לתקיפות מנע מקדימות ולא לקיים את האסטרטגיה האופנסיבית הקודמת, של העברת מיידית של המלחמה לשטח האויב. מדובר היה בהחלטה ממשלתית לגיטימית שהתקבלה בשיתוף עם כל גורמי הביטחון לרבות הצבא.

האם הרמטכ"ל הפנים את המשמעות האופרטיבית של האסטרטגיה ההגנתית? במיוחד לאחר ובעקבות לקחי מלחמת ההתשה? כנראה שלא! הפנמה כזאת מצד המטכ"ל חייבה הערכות טקטית מלאה למגננה. לכן הוקם ובוצר הקו השני קו התעוזים. האם הייתה המלצת רמטכ"ל לממשלה, לנסיגה מנוכחות קבועה על המים בקו המעוזים? במסגרת הערכות הצבאית מלאה למגננה? לא ממש! המטכ"ל היה חלוק והתלבט בין שיקולי יוקרה לשקולי הגנה התוצאות היו בהתאם!

הדרישה של דדו יומיים לפני מהממשלה מדיין, לגייס מילואים ו/או לאשר תקיפה מונעת מאולתרת של חיל האויר, מראה שדדו לא הפנים ולא התכונן כראוי לאסטרטגית המגננה! או שחיפש כסת"ח כי ידע שיסורב!

הלחץ שהפעיל אריק שרון על המטכ"ל כבר מהיום השני לחצות את התעלה מוכיחה שגם שרון לא הפנים, התנגד ולא נערך לקיום אסטרטגית ההגנה. או שמבחינתו זאת הייתה רק סמנטיקה, ומרגע שהמצרים ירו את היריה הראשונה וחצו, היה צריך לפעול בהתאם לאסטרטגיה הקודמת. אז למה לזה לא נערכו בזמן?

הפקרת לוחמי המעוזים: וההמנעות מהכנסתם לכוננות ספיגה מוקדמת או העדר הערכות לפנויים, מהוים מחדל בפני עצמו כי זה מראה שבכירי הצבא מהרמטכ"ל למטה לא הביאו בחשבון לא הפנימו ולא תרגלו מצב של נסיגה ופינוי מסודר של לוחמי רב המעוזים. אחריות של אלוף פיקוד (גורדיש) שלא הכין תכנית או לא הפעיל תכנית אם הייתה כזאת. התוצאות ידועות. וזכורות.

ואזכיר גם את התנהלותו התמוהה של מפקד חי"א בני פלד ז"ל, שהכיר את האיומים וידע את יכולותיו המוגבלות של החיל בהתמודדות מולם, ובכל זאת מיהר להערך לתקיפה אוירית מקדימה מאולתרת, ולאחר מכן נאלץ לבטלה ולבלבל את טייסיו, והצטרף באופן לא מקצועי, לחינגת האלתורים ההיסטריה של המטכ"ל, וכך שחק מאד את מצבת מטוסיו וטייסיו, בגיחות מאולתרות לא יעילות ומסוכנות מאד.

כאן גם המקום לציין שצה"ל זכה לתגבור ולסיוע לוגיסטי מהירים מארה"ב, בזכות הפגנת האמינות של הדרג המדיני והתעקשותו לקיים את ההתחייבויות המוסכמות לארה"ב.

כל מה שמניתי ותארתי לעיל, אינו קשור לעיסוק המגוחך בהטעיות בקונספציה השגויה ובמה חשב או תכנן או עשה או התכוון ולא עשה סאדאת ושאר "הירקות עבשים".

נניח לרגע, שהקונספציה הייתה נכונה וההתראה הייתה מדויקת, האם ממשלת ישראל (גולדה) הייתה מאשרת התקפת מנע? לאיזה צורך זה היה נחוץ אם קיים מרחב נסיגה וקיימת אסטרטגית הגנה וספיגה? האם הייתה הממשלה מתירה גיוס מילואים כללי? זה הרי איתות או שלב מקדים להתקפת מנע! אין סיכוי להתרה כזאת. מצבת הצבא הסדיר היתה אמורה להיות ערוכה למגננה ולבלימה הפריצה או הפריצות.

אם כן איפה שוב טעה רק מטכ"ל צה"ל לבדו? הוא העריך שהמצרים יצלחו את התעלה "כמו צה"ל," במקום אחד או שנים או שלשה. המטכ"ל הישראלי לא העלה על דעתו, שהם יצלחו לכל אורך התעלה הצרה! בעשרות מקומות בו זמנית  ובין המעוזים! זאת כבר לא קונספציה, זה סתם חוסר בכושר להבין את משמעויות הגלויות של כמויות האמל"ח, הציוד, אמצעי הצליחה והלוחמים המצריים, שפוזרו כמעט לכל אורך התעלה.

לכן הגיע כבר הזמן להודות שהתנהגותם של בכירי מטכ"ל צה"ל סביב ועדת אגרנט הייתה מחפירה ופחדנית, מלבד דדו, והתבטאה בעיקר ברצונם המופגן להטיל את האחריותם על או לשתף בה את הדרג המדיני. כך לא נוהגים גנרלים מקצועיים ובעלי כבוד!

האמת ההיסטורית היא שהמטכ"ל "פונק" ממלחמת השחרור ועד מלחמת שש הימים, מב.ג. ועד אשכול, חיפה הדרג המדיני באופן גורף כמעט על הצבא ועל כשליו והסתיר אותם והסתיר את הבעיות מעיני הציבור. מטכ"ל צה"ל נהנה ממעמד כזב של "פרה קדושה". זאת לא נבע רק מחולשה אישית של הפוליטיקאים,

זאת הייתה בפרוש חלק מאסטרטגיה העצמה תעמולתית, של יצירת תדמית כוזבת של הצבא הבלתי מנוצח,

בעיקר זה נדרש כלפי פנים, כדי להעניק תחושת ביטחון לציבור.

הצרה שבשלב די מוקדם ובעיקר אחרי נצחון ששת הימים החל המטכ"ל בעצמו להאמין "בבלוף" הזה עליו.

וזה היה אבי אבות המחדלים של המטכ"ל, ושל הרמטכ"ל, אותה "חשכה של הארה עצמית מופרזת".  

במלחמת יום כיפור היו בפוליטיקה כבר מספיק גנרלים לשעבר, שהכירו את הצבא מבפנים, והמחדל הצבאי כבר היה כל כך גדול, שלא ניתן היה יותר לחפות על המטכ"ל, כי הבלוף העצמתי התפוצץ לו בפנים.

לסיום חיוני להוסיף, שהדרג המדיני אינו חף מאשמות בעיקר אשמותיו נעוצות בכך שסמך או העדיף לסמוך על המטכ"ל והצבא בעיניים עצומות מדי. משה דיין ז"ל היה מעורב והשפיע לטוב ולרע עמוק מדי בתוך המטכ"ל! דדו אף המעיט את עצמו אל מול "הילת" דיין. אלא שחובתו הראשונה של דדו הייתה ליטול את מלוא האחריות לניהול הצבא על עצמו! ולא "לשתף" בה את דיין. אילו היה עושה כך, אולי גם אלי זעירא היה מורחק מספיק מדיין ולא היה מתבשם בקסמו.  

עד כאן.